פרשנות מצטטת על תהילים לה:יג

שלמה המלך עליו השלום יזהיר בכאן האדם שישתדל בטובת חבירו ואל ישתדל ברעתו ונזקו, לפי שהוא מעותד שיאכל פרי מעשיו וישתלם לו ככל אשר יעשה מדה כנגד מדה, וכל אחד ואחד יאכל מה שזרע וילקוט פרי מה שנטע בין צדיק בין רשע, הוא שכתוב בצדיק (ישעיהו ג׳:י׳-י״א) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכתיב ברשע (שם) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ולשון שוחר מענין תפלה, כלשון (משלי ח׳:י״ז) ומשחרי ימצאוני. ועל כן יאמר שוחר טוב יבקש רצון, מי שהוא דורש טובת חברו ומתפלל עליו הנה הוא מבקש רצון השם יתעלה, וכן רז"ל הזהירו על זה ובארו לנו התועלת, הוא שאמרו המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר (איוב מ״ב:י׳) וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. וכן מי שהוא פרנס ויחיד בדורו שחייב להתפלל על בני דורו, ואם לא התפלל הוא נענש בכך, שכך דרשו רז"ל ברוצח שוגג שגולה לערי מקלט (במדבר ל״ה:כ״ה) וישב שם עד מות הכהן הגדול, מפני מה תלה הענין במיתתו של כהן גדול לפי שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש, כלומר היה חייב שיתפלל בעדם שיהיו זכאין עד שלא יארע בימיו עון הרציחה ההיא. וכל מי שנמנע מלהתפלל נקרא חוטא, שכן מצינו בשמואל הנביא ע"ה שאמר (שמואל א י״ב:כ״ג) חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, קרא מניעת התפלה חטא. וכן מצינו בדוד ע"ה שהיה מתפלל על הבריות על מקריהם ועל חלייהם, הוא שאמר (תהילים ל״ה:י״ג) ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב, ואמר עוד (שם קמא) כי עוד ותפלתי ברעותיהם, כלומר בעוד שאני בחיים אתפלל עליהם בשביל רעותיהם. ומתוך מה שכתוב ותפלתי על חיקי תשוב למדנו שהמתפלל בעד חברו שהתועלת חוזר עליו מדה כנגד מדה, וזהו שאמר שוחר טוב יבקש רצון. והוא הדין בהפך שאם השתדל בדבר כנגד חבירו ומסבב לו רעות שהנזק חוזר אליו, וזהו שאמר ודורש רעה תבואנו, כי לא די שאינו דורש שלומו וטובתו אלא שהוא דורש רעתו לכך תבואנו מדה כנגד מדה. בוטח בעשרו הוא יפול, רוב הדורשים רעה הם הבוטחים בעשרם כי העושר סבה שיתגבר לב האדם על הבריות להנקם ולהרע להם, ועל כן סמך לו בוטח בעשרו כי מלת הוא תחזור לבוטח. והנה גם זה הוא מדה כנגד מדה, הוא בוטח בעשרו ועל כן יפול בסבת עשרו, וכענין שכתוב (קהלת ה׳:י״ב) עושר שמור לבעליו לרעתו. או מלת הוא תחזור לעושר, כי בעונש שבטח בעשרו יפול עשרו, כענין שכתוב (שם) ואבד העושר ההוא בענין רע, ואמר בעושר (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. וכעלה צדיקים יפרחו, מהירות הצלתו של צדיק המשילו לפריחת העלה הממהר לפרוח וקדם לפרי, והנה הוא בהפך בוטח בעשרו כי הבוטח בעשרו יפול מהרה, והצדיק הבוטח בהקב"ה יפרח מהרה, כענין שכתוב (תהילים צ״ב:י״ג) צדיק כתמר יפרח, זהו על דרך הפשט.

איש את רעהו חיים בלעו. זה הענין ר"ל שיש לאדם להתפלל על שלום כל העולם ולהצטער על צער של אחרים. וכן דרכן של צדיקים כמו שאמר דוד ע"ה (תהלים ל"ה י"ג) ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי שאין לאדם לעשות תחנוניו ובקשתו לצרכיו לבד אך להתפלל על כל בני אדם שיעמדו בשלום ובשלומה של מלכות יש שלום לעולם:

הנודר מן הכסות מותר בשק – השק שימש לנשיאת חפצים, וצורתו כצורת השק בן זמננו. בשעת הדחק עטף אדם בשק את פלג גופו העליון. בלשון המקרא "ללבוש שק" הוא מקבילה לאבלות⁷תהילים לה יג; אסתר ד א, ועוד. . בלשון חכמים צירוף זה נדיר והוא מופיע בעיקר בהקשרים המקראיים, כגון בדרשות על מרדכי שלבש שק ואפר ברשות הרבים, אך גם פעמים אחדות במדרשים (בעיקר מאוחרים) כצירוף עצמאי⁸כגון דברים רבה, יא י; במדבר רבה, יג יח; אסתר רבה, י ו. . נראה שגם חז"ל הכירו נוהג זה, אם כי ייתכן גם ששימושי לשון אלו באו בהשפעת המקראות המפורסמים. כך, למשל, אומר המדרש: "וישם שק במתניו אמר רבי אייבו לפי שתפש יעקב את השק לפיכך אינו זז ממנו ולא מבניו עד סוף כל הדורות, אחאב וישם שק על בשרו ויצום (מלכים א כא כז), יורם וירא העם והנה השק על בשרו מבית (מלכים ב ו ל), מרדכי וילבש שק ואפר וגו' (אסתר ד א)" (בראשית רבה, פד כ, עמ' 1026). כל הדוגמאות הן מקראיות, ואין רמז במדרש לשימוש בשק ואפר בזמנם. אבל כאמור לעתים נזכרת ההתעטפות בשק לאבל ותפילה ללא כל הקשר מקראי, כגון "והוה רבי אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר ומתפלל בכל יום" (ירו', תענית פ"ד ה"ח, סח ע"ד). הסיפור משובץ באגדות בר כוכבא ואין לו הקשר מקראי ישיר, וכן דוגמאות נוספות. עוד נזכר מנהג אבל אחר, והוא תליית שק על פתח הבית: "מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה? אמרו לו תולה שק על פתחו" (פסיקתא דרב כהנא, טו ג, עמ' 250; איכה רבה, ג כח, עמ' 133).