פרשנות מצטטת על תהילים לז:טו

אמר רבי ברכיה כפר לצדיק רשע. רצה לומר לאו דוקא רשע המיצר לו לצדיק, אלא כל רשע שהוא, ולפי שהקוסטינר רצה להרוג את משה בחרבו נתקיים בו (תהלים לז, טו) חרבם תבא בלבם, וזה נס יותר גדול שבחרבו של עצמו ניתז ראשו:

לְעָתִיד לָבוֹא בָּאִים אוּמוֹת הָעוֹלָם וּמַנִּיחִין וּמַנִּיחִין תְּפִילִּין בְּרָאשֵׁיהֶן תְּפִילִּין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶם צִיצִית בְּבִגְדֵיהֶם מְזוּזָה בְּפִתְחֵיהֶם. הא דלובשים תפילין של ראש תחלה אף על גב דבתורה כתיב של יד תחלה, נראה לי בס"ד משום דהם יראים מתפילין של ראש שלובשים ישראל וכמו שכתבתי לעיל וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י) אלו תפילין שבראש (ברכות ו.) ולכן מקדמים כלי זיין זה שהם יראים ממנו ללבשו תחלה.
וּמָה שֶׁמַּנִּיחִין הַצִּיצִית אַחַר הַתְּפִלִּין, נראה לי דהציצית כיון שהוא סוד אור מקיף לא יערב להם כי אור מקיף מסמא עינים של הקליפה לכן אין מקדמין ללבשו תחלה דאין לבם חפץ בו כלל.
ועוד נראה לי בס"ד מה שעושין ג' מצות אלו בסדר זה 'תְּפִלִּין צִיצִית מְזוּזָה' ונקדים מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש כי שם נת־ה הוא שם קדוש משמות ע"ב והוא סוד חרב גלית הפלשתי שלקחה דוד המלך ע"ה ואמר לאחימלך כָּמוֹהָ תְּנָה לִּי (מלכים א' כא, ב) תְּנָה אותיות נת־ה כי כשהשם הזה הוא בתגבורת הדינים אין כמוהו כל כך חזק ולזה אמר דוד המלך ע"ה תְּנָה עָוֹן עַל עֲו‍ֹנָם (תהלים סט, כח) עד כאן דבריו ז"ל עיין שם.
ובזה אמרתי לפרש בס"ד מה שאמר בלעם הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה (במדבר כג, טו) שרצה להתגבר בשם זה של נת־ה שהוא תוקף הדינין ששם זה הוא שם כ"ה מן ע"ב שמות של 'וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט' ולזה אמר הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה 'כֹּה' דייקא רמז על שם נת"ה וגם אלו חושבין מצד הקליפה שלהם להתגבר בשם נת־ה שהוא תוקף הדינין לכן מניחין תפילין תחלה ואחר כך ציצית ואחר כך מזוזה דסופי תיבות שלהם הוא נת־ה אך לא יעלה בידם כלום וְחַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם (תהלים לז, טו).
ועוד נראה לי בס"ד הא דבחרו בשלשה מצות אלו מפני שהם ראשי תיבות מצות שהוא מזוזה ציצית וזוג תפלין ראשי תיבות 'מִצְוֹת' וחשבו כיון דאלו ראשי תיבות שלהם 'מִצְוֹת' אם כן בקיומם חשיב כאלו קיימו כל המצות כולם.

וּבְדֶרֶךְ רֶמֶז פִּיו הִכְשִׁילוֹ בְּמַאֲמַר אָרָה לִּי לְאָרֵר אֶת בָּלָק, וְכֵן הָיָה, שֶׁגָּרַם לוֹ בַּעֲצָתוֹ מִיתַת כָּזְבִּי בִּתּוֹ. גַּם הָיָה סִבָּה שֶׁיָּשׁוּב בָּלָק לְמִדְיָן וְשָׁם נָפַל בַּחֶרֶב, דִּכְתִיב (במדבר לא:ח) ״וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ וְגוֹ׳ וְאֶת צוּר״ וְגוֹ׳, וְזוּלַת הֲלִיכַת בִּלְעָם שֶׁגִּלָּה לְמוֹאָב כִּי מֻבְטָחִים הֵם מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא יַעֲשׂוּ לָהֶם דָּבָר אֶלָּא בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, הָיָה נִשְׁאָר שָׁם בָּלָק וְלֹא הָיָה חוֹזֵר לְמִדְיָן וְלֹא הָיָה נֶהֱרָג, הֲרֵי נִתְקַיֵּם שֶׁהָלַךְ לְאָרוֹתוֹ לְבָלָק, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז:טו) ״חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם״.