פרשנות מצטטת על תהילים לז:כ

"אחר הדברים כו'" (אסתר ג, א). במדרש (אסת"ר ז, א-ב) זהו שאמר הכתוב (תהלים לז, כ) "כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים", שאין מפטמין אותן לטובתן, אלא לטבחה. כך המן הרשע, לא נתגדל אלא למפלתו. משל לאדם שהיתה לו סייחה וחמורה וחזירה, [ו]היה נותן [ל]חזירה בלא מדה, ולחמורה ולסייחה במדה. אמר סייחה לחמורה, מה שוטה זה עושה, אנו שאנו עושין מלאכתו של בעל הבית, נותן לנו במידה, ולחזירה שהיא בטילה*, בלא מידה. אמר לה, תבוא השעה ואת רואה במפלתה, שאין מאכילין אותה יותר לכבודה, אלא לרעתה. כיון שבא קלנדס מיד נטלו לחזירה ונחרוה. התחילו נותנין שעורים לפני בתה של חמורה, והיתה מנשכת בהן ולא אכלה. אמרה לה אמה, בתי, לא המאכל גורם, אלא הבטלה גורמת. כך לפי שכתוב (כאן) "וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו", ולפיכך (להלן ז, י) "ויתלו את המן". דבר אחר, "אחר הדברים האלה", אמר רבי לוי, זהו שאמר הכתוב (תהלים צב, ח) "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און", מה כתיב בסוף קרא, "להשמדם עדי עד", לא נתגדל המן אלא לרעתו. ולמה גידלו, משל לגילייר שקלל לבנו של מלך. אמר המלך, אם אני הורגו, הכל יאמרו גולייר הרג. עשה אותו הגמון, ואחר כך הרגו. כך אמר הקב"ה, אילו נהרג המן כשיעץ לאחשורוש לבטל בנין* בית המקדש, לא היה מי שידעו. אלא יתגדל, ואחר כך יתלה, לפיכך "וישם את כסאו מעל כל השרים", ואחר כך "ויתלו את המן". הרי אויבי הקב"ה למפלתן הן מתגדלים, וכתיב (איוב יב, כג) "משגיא לגוים ויאבדם".

ובזה משלים דעתו שהניח בסיבת ייסורי הצדיקים, שהם על-דרך התמורה, שעל-זה הרבה איוב להשיב ולסתור, וכל תשובותיו ייכונו רק כפי מה שחשבנו, שהתמורה הוא בעולם הזה, שיגמלהו טוב בעולם הזה תחת הרע אשר סבל, לא כן אם יגמלהו תחתיו גמול נצחי רוחני אל נפשו הנצחיית, שייתן לו נעימות נצח תחת ייסורי שעה, ומשפטי ה' יצדקו יחדיו, וסרו כל תשובות איוב, כלו בעשן כלו.

כתב הטור כו׳ עט״ז משמע לכאורה דוקא בזכרנו ומה שמיוחד לתפלת ראש השנה ויוה״כ הוא די״ל בשו״א הא השכיבנו י״ל שיאמר כדרך שאומר כל השנה השכיבנו לחיים בפת״ח ומ״מ י״ל בראש השנה ויוה״כ יאמר בהשכיבנו גם כן בשו״א. ועיין בשערי תפילה די״ל לחולין הלמ״ד קמוצה הוי בלשון ארמית לא חולין יע״ש ומ״מ י״ל בשו״א עב״ח וכל הרשעה הרי״ש בחיר״ק (ט״ס השי״ן) בחנוכה הרשעה רי״ש בשו״א אומר על שם התאר וכאן אומר רשעה בחיר״ק הרי״ש שם דבר שתיעקר רשע בעצם בעולם לע״ל ויהיה רק טוב. וגירסת הפר״ח ז״ל והרשעה כולה בעשן תכלה בבית לשון הפסוק כלו בעשן ימי כלו בעשן כלו וי״א בכ״ף ובמקומי אני עומד והנה תהלים ל״ז בעשן הבי״ת בסגו״ל וק״ד הבי״ת בשו״א אחשוב אני ע״פ השעיר החי ב׳ פתחי״ן השעיר החי החי״ת קמוצה הה״א בסגו״ל ממשפחתה ובית אביה וזה רמז לדעתי וכסהו בעפר עי״ד כ״ח בדרישה דצריך הזמנה הסגו״ל תחת פת״ח ידיעה כמו לנחתם עיין בצהר התיבה כלו בעשן כלו דקאי כיקר כרים חלב ע״ג המזבח כלה בעשן ידועה המערכה ע״ד פרי החג משא״כ כלו בעשן ימי היו לו צרות הרבה נקוד בשו״א אותיות כלב המשמשים כו׳. וכאן י״ל בעשן בסגו״ל או אפשר בשו״א. ולי״א בכ״ף י״ל בשו״א. וי״ס וכל הרשעה כולה כו׳ י״ל כמ״ש הט״ז באות ג׳ מלוך על כ״ל העולם כולו דל״ת רובו כו׳. ובסידור שערי תפלה גורס וכל הרשעה כלה ב׳ קמצין ולענ״ד כמ״ש. אגודה אחת יש קורין אל״ף סגו״ל חי״ת קמוצה ויש קורין ב׳ פתחי״ן עא״ר י״ב בשם מהרי״ל וכ״ג והנה שמואל ב׳ ב׳ כ״ה ויתקבצו בני בנימין ויהיו לאגודה אחת מצאתי נקוד אל״ף בסגו״ל חי״ת קמוצה אולי משגה הוא. והנה אחד ב׳ פתחין יראה מורה חשיבות ובירור תולדות אחד העם המלך יע״ש ובנימין אם נקוד פת״ח י״ל אין חשוב כי נטו מדוד המלך ונח שפה אחת ב׳ פתחים לה״ק שפה מיוחד וברורה וקדש אמנם הרא״ם ז״ל פי׳ מהבאת עליו א״ל משמע אחד כל דהו ואחת בסגו״ל אפשר מיוחד ועיין בצהר התיבה אם נאמר כבש למה נאמר אחד אין כעת ת״י צהר התיבה ואי״ה יבואר עוד. ועמ״ש באות ד׳ עוד בפי׳ התפלה:

לא יהיה אור יקרות וקפאון. י"ת לא יהיה נהורא אלהין עדי וגליד יהי נהורא לא יהיה אור נוגה כי יקרות וקפאון יהי' יקרות ל' כיקר כרים (תהלים לז) הוא כמין אור הנראה שחרית על ההרים וכלה והולך:

וירח יקר הולך. מגיה והולך כמו אור יקרות (זכריה י״ד:ו׳) כיקר כרים (תלים לז):