פרשנות מצטטת על תהילים מט:יב

וְעַל זֶה דָּרְשׁוּ רז״ל (ברכות יח.): ״כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמוּתוּ״ (קהלת ט ה) – אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים כוּ׳, וְרוֹצֶה לוֹמַר שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁיָּמוּתוּ, וְעַל כֵּן זִכְרוֹן יוֹם הַמִּיתָה תָּמִיד לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם וְדָבָר זֶה מַצִּילָם מִן הַחֵטְא. ״וְהַמֵּתִים אֵינָן יוֹדְעִין מְאוּמָה״ – אֵלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁבְּחַיֵּיהֶן קְרוּיִין מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כא ל): ״וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע וְגוֹ׳ אֲשֶׁר בָּא יוֹמוֹ בְּעֵת עֲוֹן קֵץ״, רָצוּ לוֹמַר הָרְשָׁעִים אֵינָן יוֹדְעִים מְאוּמָה כִּי אֵין זִכְרוֹן יוֹם הַמָּוֶת לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם כְּלָל. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: ״אֲשֶׁר בָּא יוֹמוֹ בְּעֵת עֲוֹן קֵץ״, רוֹצֶה לוֹמַר בַּעֲבוּר הֶעָוֹן שֶׁל הַקֵּץ שֶׁלּוֹ, כִּי לֹא הָיָה זִכְרוֹן קֵץ שֶׁלּוֹ לְנֶגֶד עֵינָיו כְּלָל, לֹא כְּדָוִד שֶׁהִתְפַּלֵּל וְאָמַר: ״הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי״ וְגוֹ׳ (תהלים לט ה), אֶלָּא ״קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם״ וְגוֹ׳ (שם מט יב). וְזֶה פֵּרוּשׁ יָקָר.

ויאסף אל עמיו, המליצה הזאת לא נמצאת רק אצל הצדיקים, וענינה שנאספת נשמת הצדיק אל צרור החיים לחיי עד להתדבק עם מקורה שהוא עמה, וכן מפורש רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב ל"ד י"ד), וכן כבוד ה' יאספך (ישעיה נ"ח ח ), וענין זה דומה ממש לאור השמש כשאוסף אליו נגה הירח והככבים, שאז שב נגהם אל מקורו שהוא השמש, ולכן המליצות דומות בשתיהם, אמר וירחך לא יאסף (ישעיה ס' כ'), וככבים אספו נגהם (יואל ד' ט"ו), כך האור העציון אוסף אליו נגה הנשמה, ולכן כמו שנגה הירח מתואר בלשון יקר שנאמר וירח יקר הולך (איוב ל"א כ"ו), כך על מיתת הצדיק נופל לשון יקר, כמו יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהלים קט"ז ט"ו), אבל הרשעים המכחישים בהשארת הנפש אומרים ואדם ביקר בל ילין (שם מ"ט י"ב), והבן זה:

קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי. יוֹם הַמִּיתָה נִקְרָא ״קֵץ כָּל בָּשָׂר״, בָּא לְפָנַי וְקוֹבֵל שֶׁאֵין לוֹ זִכָּרוֹן בֵּין כָּל הַבַּעֲלֵי חַיִּים, וְאִיש לֹא זָכַר אוֹתוֹ. כִּי מִטַּעַם זֶה הִמְתִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעַת יְמֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מְתוּשֶׁלַח, כִּי יִרְאוּ חֲכָמִים יָמוּתוּ, אוּלַי הַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ כִּי זֶה הַתַּכְלִית הַנִּרְצֶה מִן הָאֵבֶל וְהַהֶסְפֵּד. כִּי הַגּוֹזֵל וְעוֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט, אִלּוּ הָיָה זוֹכֵר יוֹם הַמָּוֶת כִּי בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ, לֹא הָיָה גּוֹזֵל מִשֶּׁל אֲחֵרִים, אֶלָּא וַדַּאי שֶׁחוֹשֵׁב כִּי לְעוֹלָם חוֹסֶן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תהלים מט יב) ״קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם״ וְגוֹ׳. וְהִנֵּה אִתִּי בֵּאוּר נִפְלָא עַל כָּל הַמִּזְמוֹר הַמְדַבֵּר מֵעִנְיַן מְאַסְפֵי הַמָּמוֹן וְטָעוּתָם, וְיַעַן כִּי לֹא בָּאתִי בְּחִבּוּר זֶה לְהַאֲרִיךְ בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן מֵעִנְיַן הַפָּרָשָׁה, עַל כֵּן לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ פֹּה, אַךְ פָּסוּק זֶה לְבַד הָאוֹמֵר ״קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם, מִשְׁכְּנֹתָם לְדוֹר וָדוֹר״. תְּחִלָּה אָמַר ״בָּתֵּימוֹ״ וְאַחַר כָּךְ ״מִשְׁכְּנֹתָם״, תְּחִלָּה אָמַר ״לְעוֹלָם״ וְאַחַר כָּךְ ״לְדוֹר וָדוֹר״. וְהַנָּכוֹן לוֹמַר בָּזֶה שֶׁהָרָשָׁע הַבּוֹנֶה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּנְיָן חָזָק וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים מֵאַבְנֵי שַׁיִשׁ, וַדַּאי ״קִרְבָּם״, דְּהַיְנוּ מַחֲשַׁבְתָּם שֶׁ״בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם״, שֶׁהַבַּיִת שֶׁל אֲבָנִים יַעֲמוֹד לְעוֹלָם. וְאִם תֹּאמַר: מַה לּוֹ הֲנָאָה בָּזֶה שֶׁהַבַּיִת יַעֲמוֹד לְעוֹלָם אַחַר שֶׁהוּא לֹא יִשְׁכּוֹן וְיָדוּר בּוֹ לְעוֹלָם, וְכִי לֹא יֵדַע שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת? עַל זֶה אָמַר ״מִשְׁכְּנֹתָם לְדוֹר וָדוֹר״, שֶׁנּוֹתֵן בִּרְכַת שָׁלוֹם לְעַצְמוֹ, אַף אִם הוּא לֹא יָדוּר בּוֹ, מִכָּל מָקוֹם בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו לְדוֹר וָדוֹר יִשְׁכְּנוּ בוֹ. וְאִם תֹּאמַר: מַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלָיו אִם בָּנָיו יִשְׁכְּנוּ וְהוּא יִשְׁכּוֹן בַּקֶּבֶר? עַל זֶה אָמַר ״קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת״, שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּטָעוּת גָּדוֹל לוֹמַר כְּשֶׁבָּנָיו יִקְרְאוּ שְׁמוֹת בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם בִּשְׁמָם, אָז יִקָּרֵא שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת, וְדוֹמֶה לוֹ כְּאִלּוּ הוּא חַי, וְעִנְיַן הַיִּבּוּם יוֹכִיחַ. מִצַּד טָעוּת זֶה, אֲפִלּוּ יוֹם הַמִּיתָה לֹא יַחֲזִירֵם לַמּוּטָב, לְכָךְ ״קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא״ וְקוֹבֵל לְפָנַי כָּאָמוּר.