פרשנות מצטטת על תהילים מ:ב

והארץ היתה תהו ובהו. הוא החמר שאין בו ממש ואין השם נתפס בו והוא מלשון רז"ל כתוהא על הראשונות שאם בא אדם לגזור בו שום דבר תוהא ונמלך לקרותו בשם אחר לפי שלא לבש צורה שיתפש בה השם, והחמר הזה נקרא בלשון התורה תהו ובלשון הפילוסופים היולי, ובהו הוא הצורה הנלבשת לחמר והיא מלה מורכבת בו הוא, כלומר דבר שיש בו צורה ומזה אמר הכתוב (ישעיה לד יא) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, ייחס הקו לתהו שהוא החמר שאין בו ממש לפי שהקו היא שיראה האומן מחשבת הבנין שהוא מקוה לעשות והמלה נגזרת מן (תהלים מ ב) קוה קויתי ה'. ויחס האבנים לבהו שהוא הצורה לפי שהאבנים הם צורת הבנין, ויבא הקשור בשני הכתובים אלה בתחלה ברא יש מאין בעל הכחות כלן חומר השמים וחומר הארץ והארץ אחרי הבריאה הזאת היתה תהו כלומר חמר אין בו ממש והיתה בהו שהלביש אותה צורה, והזכיר הכתוב ארבע יסודות שיש בצורה זו והם אש ורוח והמים והעפר ומלת הארץ כוללת ארבעתם והוא כלל העולם השפל, ואף ע"פ שיסוד העפר הוא אחרון הזכירו ראשון ובו ידבר, ועל כן התחיל מן הארץ שהיא הנקודה, והפילוסופים קראוה נקודה לפי שהיא למטה מן הגלגלים נתונה בתוכם כנקודה בתוך העגול, וקראוה נקודה לפי שהיא קבועה וקיימת אין לה תנועה כלל בכללה רק בחלקיה כענין שכתוב (קהלת א׳:ד׳) והארץ לעולם עומדת, והנה היא בהפך מן הגלגל העליון המקיף כי זה עליון בתכלית הדקות והזכות וזו תחתון בתכלית העובי והעכירות, ואחר שהתחיל מן הארץ חזר לסדר היסודות בסדור הראוי והוא האש והרוח והמים, הזכיר וחשך הוא האש היסודית שהיא חשוכה, והקדימו לרוח מפני שהאש מקיף על הרוח, והקדים הרוח למים כי הרוח מקיף על המים והמים מקיפים על הארץ, והסדר הזה בעצמו מצאנו בספר קהלת ובספר איוב, וכשם שהתחיל כאן מן הנקודה שאמר והארץ היתה תהו ובהו כן התחיל בספר קהלת מן הנקודה שאמר והארץ לעולם עומדת, והזכיר אחרי כן (קהלת א׳:ה׳) וזרח השמש ובא השמש זהו יסוד האש, ואמר אחרי כן סובב סובב הולך הרוח, ואמר אחרי כן כל הנחלים הולכים אל הים, וכן באיוב התחיל מן הנקודה ג"כ שאמר (איוב כ״ח:כ״ד) כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה זהו יסוד האש, (איוב שם) לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה הוא הסדור עצמו שבכאן בספר בראשית, גם בספר קהלת לפי ששלשתם ספרי המחקר ודבריהם מיוסדים על חכמת הטבע, והודיענו הכתוב בכאן באמרו והארץ היתה תהו ובהו כי הארץ לבשה צורה והחשך שהוא האש מקיף למעלה מן המים והעפר מעורבים שקרא לשניהם יחד תהום, כמי הים שהעפר מעורב בהם והם נקראים תהום כענין שכתוב (יונה ב' ו') תהום יסובבני, והרוח מנשבת ותכנס בחשך ותרחף על המים, ומה שאמר ורוח אלהים היה ראוי לומר והרוח אבל ייחס הרוח לשם אלהים לרוב דקותה אף על פי שהאש דקה יותר מן הרוח כיון שהוציא האש בלשון חשך לא רצה ליחסו אל הש"י.

ויהי מקץ שנתים ימים. לפי שיוסף נענש שהי' שנתים משום ימים ר"ל שבטחונו היה שאחר שני ימים יצא מבית האסורים על ידי שר המשקים שפתר לו בעוד ג' ימים ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך וכן הי' ביום הג' יום הולדת את פרעה וא' כאשר יטיב זכרתני והזכרתני והוצאתני מן הבית הזה והי' סבור שתיכף ביום המעשה יזכור אותו שר המשקים אל פרעה חידוש גדול כזה כאשר פתר כן היה ובוודאי מן הראוי שיזכיר שר המשקים ויפרסם הענין הזה תיכף והקב"ה עשה שלא זכר שר המשקים כלל וישכחהו וע"כ לפי שהי' בטחונו של יוסף שלא יהיה בבית האסורים יותר מב' ימים שלמים שביום הג' מעת סיפור החלום ישוב פרעה שר המשקים על כנו ואז יהיה יום הולדת פרעה ועת רצון ע"י מי שיזכור לפניו להוציא חבוש מבית האסורים ובפרט על חידוש כזה שיספר חכמתו בוודאי יועיל לו לצאת מבית האסורין ע"כ שני ימים אלו ניתן לו להיות עוד שני שנים בבית האסורין כי כך מדת הקב"ה במי שמסיר בטחונו ממנו להיות נחשב לו יום לשנה כמו שהי' בדור המדבר במרגלים שנחשב יום לשנה וזהו מדה רעה המרובה אצל הקב"ה ובפרט במי שמסיר בטחונו מהקב"ה כמו דור המדבר וכן יוסף היה דוגמת חטא זה ששם (ירמיה יז) בשר זרועו וזה שאמר הכתוב (תהלים מ) אשרי הגבר אשר שם י"י מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב ועפ"ז מבואר פסוק בתהלים (שם) קוה קויתי אל י"י ויט אלי וישמע שועתי ויעלני מבור שאון מטיט היון וגו' דיבר כלפי יוסף הצדיק שהי' תחלה בבור שאון שהי' שאון החיות ונחשים ועקרבים שבו אח"כ מטיט היון הוא בית האסורים (שם) ויקם על סלע רגלי שמבית האסורים יצא למלוך מסלע נקרא מלכות וע"כ (שם) ויתן בפי שיר חדש יראו רבים שיראו ויבטחו בי"י כי סבר שאבדה תקותו ולא יקומו החלומות והוא עלה לגדולה ע"י כל המעשים שנעשו בו ואמר אשרי הגבר אשר שם י"י מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב שעל ידי זה נתעכב שתי שנים ועז"א רבות עשית אתה ר"ל שעשית רבות שמן הימים עשו שנים אמנם נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כדי שיעלה לגדולה מיד כפירוש מפרשים בזה ודוק:

[מד] וכן היא בג' (חגיגה יב א) תנא תהו זה קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו, שממנה יצא חושך שנאמר "ישת חשך סתרו סביבותיו" (תה' יח יב) בהו אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום, שמהן יוצא מים שנאמר "ונטה עליו קו תהו ואבני בהו" (ישעי' לד יא) ופי' רש"י ז"ל מפולמות לשון לחלוח, והערוך ערך "מפלם" פי' "בריאים לחים וחזקים", והוסיף ר"ב מוספיא כי תרגומו של "אבן אפל וצלמות" (איוב כח ג) "אבנין מפולמן דמתמן נפק חשוך וטולי מותא", ועיין ערוך השלם מה שפי' בזה, והמקובל ר' אהרן בס' הפרדס פי' מפולמות נסתרות מלשון "פלוני אלמוני" (רות ד א) שהמורכב בהם לפלמוני המדבר (דניאל ח יג), ור' משה בוטרילי בפי' לס' יצירה פי', מפולמות כמו מבולמות בחילוף בומ"פ, והוא לשון "בלום פיך מלדבר", (ס' יצירה פא מח) "אוצר בלום" (ב"ב נח א) וענינו אבנים סגורות, ר"ל שאישי ההויה מורכבים מד' יסודות, וכל עת שיהיו סגורים בגופם יתקיימו אישי ההויה, אבל ההעדר הוא שכל דבר יצא לחוץ וירצה לשוב ליסודו, ועיין (חולין פט א) "שבולם עצמו" פי' שסוגר את פיו, (ובבכורות מ, ב) מבולמות פי' רש"י ז"ל קצרות, "פיו בלום" (שם) ג"כ פי' רש"י ז"ל קצר, וענין קצר קצרות, כמו סגור סגורים, ועיין בכורות שם בלשון ב' דרש"י שפי' שם בלום נפוח, ועיין תוס' שם ד"ה "פיו" שמקיים כלשון הראשון שפי' רש"י ז"ל בלום קצר, ויתכן שהיה דעת בעל ס' יצירה ודעת רז"ל כאשר פי' הרמב"ן ז"ל, כי תהו רמז אל החומר הקדמון שנקרא פשוט בלי צורה, ובלשון יוני, או בלשון הפילוסיפים היולי, והמלה נגזרת בתוהה על הראשונות, מפני שאם בא אדם לגזור בו שם, תוהה ונמלך לקוראיו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל, והצורה הנלבשת לחומר הזה נקרא בלה"ק בהו, וע"כ נקרא בהו, שהן שתי מלות, ר"ל בו הוא, כלומר דבר שיש בו צורה, ומזה אמר הכתוב "ונטה עליו קו תהו ואבני בהו", ייחס הקו לתהו שהוא החומר שאין בו ממש, לפי שהקו היא שיראה האומן מחשבת הבנין שהוא מקוה לעשות, והמלה נגזרת מן קוה קויתי (תה' מ, ב) וייחס האבנים לבהו שהוא הצורה לפי שהאבנים הם צורות הבנין, ונמשך אחריו בזה רבינו נסים ושאר האחרונים כולם, והרלב"ג בפי' על התורה וכן במלחמותיו ח"ב פ"ד, פי' בהיפך שתהו נאמר על הצורה, ובהו על החומר עיי"ש, וכתב הרדי"א כי הנה המלות האלה בעצמם, ומאמרי ס' הבהיר יסכימו לדעת הרב נחמני, וכן בזהר (דף טז ב) "תהו אתר דלית בה גוון ולא דיוקנא, ולא אתכליל ברזא דדיוקנא וכו', בהו להאי אית ליה ציורא ודיוקנא וכו':