פרשנות מצטטת על תהילים מ:י

במדרש רבה והובא ברש"י אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף. הזה אמ"ז ז"ל הקשה בספרו אמרי שפר אם בא להורות לנו סדר הבריאה היה לו להקדים מתחלה פרשת אדם כי יהיה בעור בשרו ואח"כ לומר פרשת אשה כי תזריע כי איש נוצר קודם לאשה. ויש לישב ע"ד המדרש (שם יט) נכונו לליצים שפטים משל למטרונה בתוך פלטין של מלך כיון דחמת מגלבן דחלת וכו' וקשה הלא עינינו הרואות שישראל דווים וסחופים ומדוחפין ויסורין באים עליהם. אבל הענין שנסמכו שני פרשיות זה לזה למעלה פרשת יין ושכר מצד היין מרה ובנה גוברת. למעלה פרשת מאכלות אסורות שממנו באים נגעים ממרה שחורה. גם אח"כ פרשת נדה כימי נדת דותה תטמא ממרה אדומה. אח"כ מן ערלה ונגעים באים ממרה ירוקה. לכן כתב ביום השמיני ימול בשר ערלתו לכן מתחלה כותב ענין הנגעים ממה הם באים ואם ע"פ הדין נכונו לליצים שפטים שהמגלבין ראוין לבני שפחות שהם אוכלין נבילות ושקצים גם אינם נזהרים בנדה אבל ישראל נקראים (יחזקאל לד) אדם אתם קרוים אדם כי יהיה בעור בשרו הוא מצד עין שאת מן גאוה. וספחת על חמדת הממון בהרת. על לש"הר לא באים עליהם הנגעים רק עבור עון הגורם. ולא ע"פ הטבע כמו שהם באים מחמת אכילה אצל א"הע אבל לכם לאכול ולשמוח כי לא באים הנגעים עליהם עבור אכילה כמו לא"ה וז"ש והצרוע אשר בו הנגע ר"ל לא כמו א"ה שבא הנגע עבור אביו כי (ירמיה לא) אבות יאכלו בוסר ששכבו בנדה (שם) ושיני בנים תקהינה רק הנגע עבור עון עצמו. כל ימי הנגע בו עבור גסות הרוח ראשו יהיה פרוע. עבור חמדת ממון בגדיו יהיו פרומים. עבור לשון הרע על שפם יעטה. ז"ש נכונו לליצים שפטים ר"ל ע"פ הטבע אין ראוי שיהיה לא"ה נגעים כמ"ש במדרש פרשת וישלח ע"פ (תהלים לט) מכל פשעי הצילני שראוים כל בעלי חטאים להיות מישראל ולא מא"ה והטעם שענין צרעת מוצא רע וישראל מסטרא דטוב אך טוב לישראל אבל א"ה מסטרא הרע ומאחר שנשמה של ישראל טהורה מבצבצת הטומאה וחוזרת ונוערת כל רע שבפנים (נחמיה א) מדוע פניך רעים וגו' אין זה כי אם רע לב וא"כ ע"פ זה לא הי' ראוי שיהיו א"ה בעלי חטאין רק שהם יתלוצצו עלינו לכך התפלל דוד המלך עליהם שגם עליהם יעבור כוס נגעים ז"ש נכונו ללצים שפטים ר"ל מצד מה שא"ה לצים ומתפארים על ישראל לכן נכונו עליהם שפטים אלו של היסורין אף שהוא נגד הטבע. או בפסוק זה נרמזו ארבע גלגולים לכן והצרו"ע יש בו תרין גירושין אשר בו הנגע מונח רביעי רומז על (איוב לג) הן כל אלה יפעל אל פעמים ושלש (עמוס ב) על ג' פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנה. בגדיו יהיו פרומים בגלגלולא קדמאה וראשו יהיה פרוע תנינא ועל שפם יעטה גלגולא תליתאי וטמא טמא יקרא רביעאה על ארבעה לא אשיבנה ז"ש ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם בגלגול אחר בהמה חיה ועוף כי מתחלה הי' בבהמה אח"כ באדם כמ"ש (תהלים לו) אדם ובהמה תושיע ה' ר"ל שבא אדם בגלגול בהמה בזה תושיע ה' פו שבא ללמד כשם שיצירתו של אדם הוא בתלת קטרין מתלת עלמין נפש מן עולם עשיה שהוא נקרא בהמה כמ"ש (משלי יב) יודע צדיק נפש בהמתו גם בעולם עשיה תמן שם ב"ן כי אבי"ע הוא סוד ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ובעולם עשי' ב"ן חושבן של בהמ"ה תמן נפש בהמה וביצירה עושה מלאכיו רוחות תמן רוח שנקרא חיה כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון כמ"ש ויהי האדם לנפש חיה ומתרגמינן לרוח ממללא רו"ח החיות באופנים ועוף סוד נשמה (קהלת י) כי עוף השמי"ם בגי' נשמ"ה (ההלים נ) יקרא אל השמים מעל זה נשמה נמצא שיצירתו של אדם ג' קטרין אלו כן תורתו נתפרשה אחר תלת אילין. בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תלתאי ג' דרכי התורה נגד ג' עולמות אלו אל עם תליתאי שיש להם גם כן ג' קטרין אלו גם נרמזו בפרשה שלפניו ארבע יסודות קדמאין יסוד עפר בהמה חיה יסוד רוח. ועופות יסוד מים. דגים יסוד אם סלמנדרי צב עיין בבחיי ד' אלו נרמזין סוף קהלת שבקשו רז"ל לגנוז עד שמצאו תחלתו וסופויראת שמים כי סוד גלגול הוא בקהלת ופסוק אחרון (קהלת יב) אם טוב א'ם' ר'ע' הוא ד' יסודות אלו א"ש מ"ים ר"וח ע"פר כשם שיצירתו של אדם ע"ש ד' יסודות אלו שהם בהמה חיה וכו' כך תורתו וכו'. או בר"מ פרשה צו מפרש שג' מיני הגעלת כלים הן וסימן (תהלים מ) בשרתי צ"דק ב"קהל ר"ב שהם סוד צב"ר כלול מן צ"דיקים ב"ינונים ר"שעים הנידונין בליבון נגד רשעים. ובהגעלת רותחין נגד בינונים. ובצונן נגד צדיקים גמורים שאין להם דין גיהנם רק טבילה בצונן כי לפי מעשיהם כדרך תשמישן כן הכשרן הרשע שנתחמם ביצר הרע שהוא אש (במדבר לא) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש לא נופח בגיהנם וכן הנידון ברותחין. הנה עמי הארצים נקראו בהמה כמ"ש (בקידושין דף פו) על בנותיהם הוא אומר (דברים כז) ארור שוכב עם כל בהמה. רשעים נקראים חי' שטורפין ודורסין ואוכלים והצדיקי' נקראים עופות ז"ש כשם שיצירתו של אדם אלו שנרמזין ג' קטרין כן תורתו נתפרשה אחר זה. חמ"ץ נוטריקון ח"יונית מ"שכלת צ"ומחת הן הן ג' נפשות שבאדם נפש נשמה רוח.

כְּלָאֵם תרגום אֲסָרִנּוּן וז״ל רש״י כלאם הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליה׳ דבר אחר תנם אל בית הכלא לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ עכ״ל הנה הד״א שכתב רש״י היינו כפירוש אונקלוס אבל הפירוש הראשון הוא נגדו. ולברר יותר מזה אודיע מה שכתב הרמב״ן בזה״ל אדוני משה כלאם הטעם בזה כי משה דבר אל העם את דברי ה׳ כי הוא יאציל מן הרוח אשר עליו ויתן על המתיצבים עמו באוהל מועד והנה אלה אשר לא יצאו אל האוהל ועושין עצמן מכלל הנאצלי׳ כממרים בדבריו ולכך אמר לו כלאם כי אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם והנה צריכין לשומם בבית הכלא כאיש משוגע ומתנבא. ומשה בענותנותו השיב ומי יתן את כל עם השם נביאים כי יתן ה׳ את רוחו עליהם כי השם נתן עליכם רוחו מבלתי אצילות הרוח שעלי ומי יתן והיה זה בכל העם אבל מדברי רבותינו נראה כי היה המנהג בישראל שלא יתנבא האדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אבל הולכים אחריו כתלמידים והם בני הלוים כך אמרו בסנהדרין בשלמא למ״ד משה מת היינו דקאמר יהושע אדוני משה כלאם אלא למ״ד על עסקי שליו אמאי כלאם דהוה לי׳ כמורה הלכה בפני רבו וכן למ״ד על גוג ומגוג נתנבאו וכך הזכירו עוד בענין דבורה במסכתא מגילה ומשה אמר כי הוא הרב שמחל על כבודו ומתאוה ושמח בכך ובתרגום ירושלמי ראיתי שאמר בכלאם מנע מנהון רוח קודשא עשאו מלשון הנה שפתי לא אכלא (תהילים מ׳:י׳) לא תכלא רחמיך ממנו [שם] וטעם הענין כי חשב יהושע מפני שהם בכתובים הם מתנבאים כי נאצל הרוח משה על כל הכתובים שעל כולן נתכוון ולכן אמר לו אין נכון שיתנבאו הם במחנה שלא הקימו דבר ה׳ שצוה ולקחת אותם אל אוהל מועד וכו׳ ואם תתכוון עתה להשיבה מהם תנוח על העומדים לפניך בלבד כדבר ה׳ ומשה אמר שלא יקנא לו וכו׳ עכ״ל. ואתקן בתחילה. מ״ש וכ״ך הז״כירו עו״ד בעני״ן דבו״רה במס׳ מגל״ה. טעות נזדמן צ״ל בענ״ין חול״דה והיא במסכת מגלה דף י״ד. דקאמר הש״ס ובמקום דקאי ירמי׳ היכא מתנביא איהי אמרו בי רב משמי׳ דרב חולדה קרובת ירמי׳ היתה. מזה מוכח דאין לנביא להתנבא במקום שיש גדול ממנו אם לא שהוא קרובו אבל מענין דבורה כה״ג לא נזכר בשום מקום:

אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם – הַטַּעַם בָּזֶה, כִּי מֹשֶׁה דִּבֵּר אֶל הָעָם אֶת דִּבְרֵי ה', כִּי הוּא יֶאֱצֹל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וְיִתֵּן עַל הַמִּתְיַצְּבִים עִמּוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וְהִנֵּה אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יָצְאוּ אֶל הָאֹהֶל וְעוֹשִׂים עַצְמָן מִכְּלַל הַנֶּאֱצָלִים, כְּמַמְרִים בִּדְבָרָיו, וְלָכֵן אָמַר לוֹ כְּלָאֵם, כִּי אוּלַי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִיהֶם אוֹ רוּחַ רָעָה מְבַעֲתָם, וְהִנֵּה צְרִיכִין לְשׂוּמָם בְּבֵית הַכֶּלֶא כְּאִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא. וּמֹשֶׁה בְּעַנְוְתָנוּתוֹ הֵשִׁיב: ״וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם״, כִּי הַשֵּׁם נָתַן עֲלֵיהֶם רוּחוֹ מִבִּלְתִּי אֲצִילוּת הָרוּחַ שֶׁעָלַי, וּמִי יִתֵּן וְיִהְיֶה זֶה בְּכָל הָעָם. אֲבָל מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ נִרְאֶה כִּי הָיָה הַמִּנְהָג בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִתְנַבֵּא אָדָם בַּעֲתִידוֹת בִּמְקוֹם נָבִיא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אֲבָל הוֹלְכִים אַחֲרָיו כְּתַלְמִידָיו וְהֵם בְּנֵי הַנְּבִיאִים. כָּךְ אָמְרוּ בְּסַנְהֶדְרִין (י״ז): בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר "מֹשֶׁה מֵת" הַיְינוּ דְּקָאָמַר יְהוֹשֻׁעַ "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם", אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר עַל עִסְקֵי שְׂלָיו אַמַּאי "כְּלָאֵם"? דַּהֲוָה לֵיהּ כְּמוֹרֶה הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ. וְכֵן לְמַאן דְּאָמַר עַל גּוֹג וּמָגוֹג נִתְנַבְּאוּ. וְכָךְ הִזְכִּירוּ עוֹד בְּעִנְיַן דְּבוֹרָה בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה (י״ד). וּמֹשֶׁה אָמַר כִּי הוּא הָרַב וּמָחַל עַל כְּבוֹדוֹ וּמִתְאַוֶּה וְשָׂמֵחַ בְּכָךְ. וּבְתַרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי רָאִיתִי שֶׁאָמַר ״כְּלָאֵם" - "מְנַע מִנְּהוֹן רוּחַ קֻדְשָׁא״. עֲשָׂאוֹ מִלְּשׁוֹן ״הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא״ (תהלים מ', י'), ״לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי״ (שם פסוק י״ב). וְטַעַם הָעִנְיָן, כִּי חָשַׁב יְהוֹשֻׁעַ מִפְּנֵי שֶׁהֵם בַּכְּתוּבִים הֵם מִתְנַבְּאִים, כִּי נֶאֱצַל רוּחַ מֹשֶׁה עַל כָּל הַכְּתוּבִים שֶׁעַל כֻּלָּם נִתְכַּוֵּן, וְלָכֵן אָמַר לוֹ אֵין נָכוֹן שֶׁיִּתְנַבְּאוּ הֵם בַּמַּחֲנֶה שֶׁלֹּא הֵקִימוּ דְּבַר ה' שֶׁצִּוָּה ״וְלָקַחְתָּ אוֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ״ (במדבר י״א:ט״ז), וְהִנֵּה יֵרָאֶה שֶׁאֵין נְבוּאַת כֻּלָּם מֵאֲצִילוּת הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְרָאוּי לַאֲדוֹנִי לְהִתְכַּוֵּן בְּרוּחַ הָאֱלֹהִים לַהֲשִׁיבוֹ אֵלֶיךָ, לְבַל יֵאָצֵל מִמְּךָ רַק לָעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ בִּדְבַר ה', כִּי בַּעֲבוּר שֶׁנִּתְכַּוַּנְתָּ מִתְּחִלָּה עַל כָּל הַכְּתוּבִים הָיָה מֵהוֹדְךָ עֲלֵיהֶם, וְאִם תִּתְכַּוֵּן עַתָּה לַהֲשִׁיבָה מֵהֶם תָּנוּחַ אֶל הָעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ בִּלְבַד כִּדְבַר ה'. וּמֹשֶׁה אָמַר שֶׁלֹּא יְקַנֵּא לוֹ כִּי הוּא חָפֵץ שֶׁיִּתְנַבְּאוּ לְפָנָיו אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן ה' רוּחוֹ עֲלֵיהֶם בַּאֲצִילוּתוֹ מִמֹּשֶׁה אוֹ בִּלְתִּי אֲצִילוּת מִמֶּנּוּ: