פרשנות מצטטת על תהילים נא:יט

וע"ד המדרש עקב ענוה יראת ה' מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה דכתיב (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה' וכתיב (משלי כ״ב:ד׳) עקב ענוה יראת ה', עשו מלת עקב מלשון עקב ולמדנו מזה כי מדת הענוה גדולה מן החכמה, כי היראה שהיא בראש החכמה הלא היא עקב לרגלי הענוה, וידוע כי לכל מדה שבמדות יש שתי קצוות קצה ראשון וקצה אחרון, ועוד יש שלישי והוא המצוע, ומדת הענוה היא ממוצעת כי היא אמצעית בין הקצה הראשון שהוא הגאוה והקצה השני שהוא השפלות, והנה המצוע בכל המדות הוא הדבר הבינוני והטוב לאדם שיבור לו ושיתנהג בו ושלא יטה לאחד מהקצוות שהוא דבר רע ומר, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (שם ד) פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו, כיון בזה להזהיר את האדם שידריך את עצמו במצוע ב' הקצוות כלשון הפלס שהוא ממוצע בין שתי הכפות שוה בשוה ואינו יוצא לחוץ ואז יכונו כל מדותיו כי הוא דרך הישר ללכת בו, וזה שהוסיף באור ואמר אל תט ימין ושמאל, כלומר שילך באמצע ולא יטה לאחת מהקצוות, אבל במדת הענוה הוזהרנו בה שיטה האדם את עצמו אל הקצה האחרון שהוא מדת השפלות ולא יבחר להשאר בדרך המצוע פן יתקרב לגבול הגאוה שהיא המדה המגונה המזקת האדם והמטרדת אותו בגוף ובנפש מן החיים המקריים ומן החיים הנצחיים, ועל זה אמרו ז"ל במוסרם מאד מאד הוי שפל רוח, וכפלו המלה באמרם מאד מאד ללמד דעת את העם שיטה עצמו אל הקצה האחרון שהוא השפלות לפי שמדת הענוה מפוארה ומעולה ומעלתה עצומה ומפורסמת לעין, לכך הזכיר דוד המלך ע"ה על עצמו (תהילים נ״א:י״ט) לב נשבר ונדכה, ואע"פ שהיה מלך גדול ונביא, וגדול שבשבעים זקנים וכענין שכתוב (שמואל ב כ״ג:ח׳) יושב בשבת תחכמוני, הפליג על מדת הענוה וקרא עצמו לב נשבר ונדכה. וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהיה ראש הנביאים כלם ולא שבחו הכתוב בשאר המדות העליונות שהיו בו רק במדת הענוה והוא מה שאמר (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה עניו מאד, והזכיר מאד לבאר כי משה רבינו ע"ה לא רצה לעמוד על המצוע בלבד שהוא לשון ענו אבל הטה עצמו מן המצוע אל צד השפלות ועל כן הזכיר מאד, ומכלל ענותנותו ושפלותו מה שמצינו שלא רצה לבא אל אהל מועד בעוד שהיה האהל טמון ומכוסה בענן הכבוד כענין שכתוב (שמות מ׳:ל״ד) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ואע"פ שכבר נאמר לו מפי הגבורה ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים לא ערב את לבו לבא אל אהל מועד לא להתנבא בתוכו ולא להתפלל ולהקריב קרבן עד שנתן לו הקב"ה רשות וקראו, וזהו שכתוב.

וּמִתְּרוּמָה שְׁנִיָּה הֵבִיאוּ קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, שֶׁהָיוּ גַּם כֵּן שָׁוִים בְּכָל יוֹם, כֶּבֶשׂ אֶחָד בַּבֹּקֶר וְהַשֵּׁנִי בֵּין הָעַרְבַּיִם, וּכְתִיב (תהלים נא יט) ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה״, רוֹצֶה לוֹמַר תַּכְלִית הַזְּבָחִים לְהָבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי רוּחַ נִשְׁבָּרָה, וְעַל כֵּן יִחֲסָהּ גַּם כֵּן אֵלָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי״, לְפִי שֶׁהַתְּרוּמָה וְהֶעָשׂוּי מִמֶּנָּה הַכֹּל מוֹרֶה עַל גֶּדֶר הָעֲנָוָה. עַל כֵּן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״זוֹ הִיא תְּרוּמָתִי״. אֲבָל תְּרוּמָה שְׁלִישִׁית שֶׁלֹּא הָיוּ הַכֹּל שָׁוִין בָּהּ וְהָיוּ מִתְחַלְּפִים בְּפָחוֹת וְיָתֵר, כִּי הֶעָשִׁיר הַנּוֹתֵן הַרְבֵּה יֵשׁ לוֹ מָקוֹם לְהִתְנַשְּׂאוּת עַל הֶעָנִי לֵאמֹר ״יֵשׁ לִי חֵלֶק גָּדוֹל בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ יוֹתֵר מִן הֶעָנִי בְּהַרְבּוֹתִי מֹהַר וּמַתָּן״, עַל כֵּן נַעֲשׂוּ מִמֶּנָּה כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ הָאָרוֹן וְהַמְּנוֹרָה וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמִּזְבֵּחַ וְיֶתֶר הַכֵּלִים. וּבְלִי סָפֵק שֶׁהָיָה יִתְרוֹן לִקְצָתָם עַל קְצָתָם, כִּי זֵר הָאָרוֹן הוּא כְּנֶגֶד כֶּתֶר תּוֹרָה, וְזֵר הַמִּזְבֵּחַ כְּנֶגֶד כֶּתֶר כְּהֻנָּה, וְזֵר הַשֻּׁלְחָן כְּנֶגֶד כֶּתֶר מַלְכוּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּפִי קְדֻשַּׁת הַכֵּלִים הָיָה לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַחֵס נְדָבָה זוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁמִּצַּד גְּבִיַּת הַנְּדָבָה הָיָה שָׁם צַד גַּאֲוָה וְהִתְנַשְּׂאוּת לַמַּרְבֶּה עַל הַמַּמְעִיט, עַל כֵּן לֹא יִחֲסָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵלָיו.

אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה על דרך ונשלמה פרים שפתינו וכאמרו זבחי אלהים רוח נשברה, כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת, וכבר אמרו ז"ל מכם ולא כלכם, להוציא את המומר: