פרשנות מצטטת על תהילים נה:יח

כפי שראינו, ההתחבטות האם יש שתי תפילות ביום או שלוש מבצבצת אולי כבר במחלוקת הראשונה בדבר זמנה של תפילת שחרית. מעבר לכך, התחבטות זו טמונה כבר בכתבי המקרא. אין ספק שבתקופת המקרא לא נהגו תפילות ציבור סדירות, להבדיל מתפילות יחיד ספונטניות שתפילת חנה היא מודל להן. עם זאת יש במקרא רמזים שלפחות מאוחר יותר השפיעו על עיצוב התפילה. בתהילים נאמר: "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי" (נה יח). פסוק זה מופיע בספרות חז"ל בהקשר לתפילה, ופורש כמתייחס לתפילת הציבור. שם מדובר בשלוש תפילות: ערב, בוקר וצהריים. אין צריך לומר שאין הכוונה שם לתפילות הציבור, ולו רק משום שמנחה היא תפילת ערב, ולאו דווקא בצהריים.

וְכֵן סִדְּרָם דָּוִד, בְּאָמְרוֹ (שם נה יח): ״עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה״, כְּמִסְפַּר ״וְאֶהֱמֶה״ דְּהַיְנוּ נ״ז בְּרָכוֹת שֶׁבְּשָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת עִם בִּרְכַּת הַמִּינִים. וּלְפִי זֶה קָאֵי לְעוֹלָם יִזָּהֵר אָדָם בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה עַל שְׁלָשְׁתָּן. וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב ״אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ״. וְעַל עִנְיַן הַתְּמִידוּת אָמַר ״וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה״, כִּי גַּם דִּינָהּ שֶׁלְּעוֹלָם וְתָמִיד יִזָּהֵר בָּהּ. וּמְיֻשָּׁב גַּם כֵּן מַה שֶּׁכָּתוּב ״וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״, עַל דֶּרֶךְ מַה שֶּׁכָּתוּב: ״ה׳ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי, בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ״, וְהוּא לִתֵּן בֹּקֶר שֵׁנִי לִתְפִלַּת הַמִּנְחָה כָּאָמוּר.

וחייבין בתפלה. כתב הרב דמדרבנן היא. ואף כי הרמב"ם ז"ל (ה' תפלה פ"א ה"א) רצה לומר דהיא דאורייתא, ולכאורה נראה שהדין עמו, מכמה ראיות שהביא לו הבעל מגדל עוז (שם), ואף ממאי דאמרינן אמתניתי' דהכא בש"ס (דף כ:), וחייבין בתפלה דרחמי היא, מהו דתימא הואיל וכתיב בה (תהלים נה, יח) ערב ובקר וצהרים, כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל, ע"כ. דמכאן מבואר דמצות עשה היא דאורייתא, אלא שזמנו אינו מפורש בתורה, אלא רמוז בכתובים, ואילו לא היה רחמי הוה סמכינן אקרא דדוד לקבוע לה זמן, ושתהיה מצוה זו כשאר מצות עשה דאורייתא שהזמן גרמא ונשים פטורות, אלא דמשום דהיא רחמי לא חשבינן הזמן המפורש בכתובים כאלו כתוב בתורה. ומה שרצו לדחות בעלי התוספות (שם ד"ה בתפלה) באמרם דאף אם הוא דרבנן שייך למימר בה מצות עשה, ולפטור האשה אם יש לה זמן קבוע, ומביאים ראיה מהלל, דתנן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין, דש"מ דהם פטורים בה מטעם שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, עכ"ל. לעד"נ דאין זו דחייה כלל, דמאן לימא לן דפטורים מהלל מטעם זה, דילמא לא חייבום משום דלאו רחמי היא כמו התפלה, ואי בעית אימא דמחייבי בהכל, ואפילו הכי אינם מוציאות את אנשים, דומיא דמגילה, אשר קריאתה היא במקום הלילא כמבואר בש"ס (מגילה יד.), דאע"ג דמחייבי אין מוציאים לאנשים י"ח, כמ"ש התוספות בריש ערכין (ג. ד"ה לאתויי נשים) שכך פסק בעל ה"ג מכח התוספתא. מ"מ איכא למדחי ראיה זו במאי דגרסינן בשבת דף כ"ג ע"ב, אמר ריב"ל נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הם היו באותו הנס, ע"כ. דמשמע דאי לאו הכי הוו פטורות, משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא, אע"ג דמצוה דרבנן היא, ואינה אפילו דברי קבלה כמגילה, וממימרא כזו דאיתא בד' כוסות בפסחים דף ק"ח ע"ב, ועוד בכח סוגיא דפרקין דף כ"ב ע"א ע"ש, וגם בראיות אחרות דחה הרמב"ן ז"ל (בהשגות לסהמ"צ מ"ע ה) פסק הרמב"ם, והוכיח דמסקנא דתלמודא הוא דתפלה דרבנן, ואף כי הכ"מ טרח להליץ בעבור הרמב"ם, מ"מ כל המדקדק בדבריו יראה כי תשובות דחוקות הם נגד סוגיא מפורשת, ושהדין עם הרמב"ן דתפלה דרבנן וכמו שפסק הר"ב: