אֲבִ֣י יְ֭תוֹמִים וְדַיַּ֣ן אַלְמָנ֑וֹת אֱ֝לֹהִ֗ים בִּמְע֥וֹן קָדְשֽׁוֹ׃
ברית משה
אבל לכאורה ק"ל על הרמב"ן מקידושין כ"ט ע"א דאיתא שם איהי מנ"ל דלא מיחייבה דכתיב כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה וכן בסוטה כ"ג ע"ב איתא האיש נתלה ואין האשה נתלית מ"ט אמר קרא ותלית אותו על עץ אותו ולא אותה וא"כ ה"נ נימא אותו ולא אותה, אבל כבר הקשה את זה הנר מצוה ז"ל סי' י"א אות פ"ב על תירוצו של הלב שמח שמתרץ את הרמב"ם מקושיות הרמב"ן וז"ל ואולם מ"ש אע"ג דמלת אותו בלשון יחיד נאמר אין בו רמז לשום אחד מהן כו' תמוהים דבריו בעיני דהא בפ' הי' נוטל דף כ"ג ע"ב אמרינן אותו ולא אותה וה"נ איכא למימר הכי אותו ולא אותה וי"ל כיון שכלל גם האלמנה בלאו זה אין לנו לומר אותו ולא אותה כדמוכח בפ' הי' נוטל שם עכ"ל וא"כ י"ל דהרמב"ן באמת סובר כתירוצו של הנר מצוה ועל הרמב"ם י"ל דסובר כקושיתינו דאמרינן אותו ולא אותה וממילא שפיר י"ל אליבא דהרמב"ם כתירוצו של המג"א הנ"ל, אבל עדיין ק"ל על הרמב"ם דמנ"ל הכרח דלא אמרינן כתירוצו של הנ"מ וי"ל דהי' קשה להרמב"ם דמדוע לא כתיב יתום תחלה כיון שהם קטנים ואומללים יותר מאלמנה וכמ"ש בתהלים ס"ח אבי יתומים ודיין אלמנות וכן מצאנו הרבה פעמים בגמ' כשדיבר מיתום ואלמנה הזהיר יתום תחלה כדאיתא שבת י"א ע"א תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה וצ"ל דמשום דכתיב אח"כ אם ענה תענה אותו ואי הוי כתב יתום תחלה הוי אמרינן דקאי גם על אלמנה דלעיל מיניה ע"כ כתיב יתום לבסוף לאשמעינן דאותו לא קאי רק על יתום דסליק מיניה והוי לאו שבכללות ולא ימנה רק לחד לאו כתירוצו של המג"א כמובן' וא"כ ממילא שפיר י"ל דבשלמא בקרא כתיב אלמנה תחלה כדי להורות דהוי לאו שבכללות ולא ימנה רק לחד לאו אבל הרמב"ם דמנה לחד לאו באמת נקט יתום תחלה כדאיתא בתהלים ובגמ' הנ"ל וגם להורות בשינוי' זו דמאיזה מקום למד את לימודו שלא למנות רק לחד לאו וגם השאר מוני המצות הנ"ל דמנאו ג"כ לחד לאו נקטו ג"כ מהאי טעמא כן אבל הסמ"ק דסובר כהרמב"ן נקט באמת אלמנה תחלה כדכתיב בקרא כמובן, וא"כ ממילא גם על רבינו ל"ק מידי די"ל דבשלמא ברמזיו כיון דכ' וז"ל שלא לענות אלמנה ושלא לענות יתום שנ' כל אלמנה ויתום לא תענון ומי שלבו נוקפו למנות בב' לאוין ימנה שלא להונות עבד שברח מח"ל לארץ שנ' לא תוננו עכ"ל נראה דברמזיו מסתבר לי' לרבינו למנות שלא לענות יתום ואלמנה לב' לאוין כהרמב"ן או עכ"פ הי' מסופק בזה וכ"כ הדינא דחיי וז"ל ובמפתחות נראה שפוסח על שתי הסעיפים ולא ברירא לי' מלתא אם ראוי למנותן לשתים או לאחד אבל בלאוין ק"פ הסכימה דעתו למנותן לאחד שכתב על אונאת הגר והעבד והדעת מכרעת שהם ב' לאוין ולא נמנה כל אלמנה ויתום לא תענון כ"א בלאו אחד כו' עכ"ל וכיון דברמזיו הי' מסופק ע"כ נקט שם אלמנה תחלה אבל בחיבורו דסובר כהרמב"ם ולא מנה אלא לחד לאו ע"כ נקט יתום תחלה ול"ק עליו מידי ודו"ק:
רמב"ם
כבר בארנו וזכרנו בפרקים הקודמי' שהענוה היא ממעלו' המדות והיא ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח ואין לה שם אחר רק ענוה ולגאוה יש שמות רבים בלשון עברי גבה לב עינים רמות וגאה ורם ומשמות החכמים ז"ל רוח גבוה וגסות הרוח ומתגאה. וכנגדן שפלות הרוח וכבר בארנו בפרק הרביעי שאדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג אבל במדה הזאת לבדה בין שאר המדות ר"ל בגאוה לגודל חסרון זאת המדה אצל החסידים ודעתם בנזקה רחקו ממנה עד הקצה האחרון ונטו אל שפלות הרוח לגמרי עד שלא ישאירו בנפשם מקום לגאוה כלל והנה ראיתי בספר מספרי המדות שנשאל לא' מן החשובים החסידים ונאמר לו איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך אמר יום שהייתי הולך בספינה והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה בין חבילות הבגדים והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון ואני הייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין ואהי נקל בעיניו ונבזה שהייתי שפל בעיניו מאד עד שגלה ערותו והשתין עלי ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר ממני כחי ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני בזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח עד שיתרחק מן הגאוה: ואני זוכר עתה קצת מה שזכרו חכמים בשבח הענוה וגנות הגאוה ומפני זה צוה זה להתקרב אל השפלות ואמר מאד מאד הוי שפל רוח מפחדו שישאר האדם על הענוה לבדה כ"ש שיהיה אצלו מעט מן הגאוה אחר שהוא קרובה אליה מפני שהענוה ממוצעת כמו שזכרנו. ואמרו בשבח הענוה מה שעשתה החכמה כתר לראשה עשתה הענוה עקב לסוליתה פי' למנעלתה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' זאת הראיה שיראת השם גדולה מן החכמה והיא סבת מציאותה ואומר עקב ענוה יראת השם כלומר שיראת השם תמצא בשולי הענוה א"כ הענוה גדולה מן החכמה הרבה: ואמרו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כתוב בתורה האל הגדול וגו' וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה. ושנוי בנביאים דכתיב כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון וסמיך ליה ואת דכא ושפל רוח. ומשולש בכתובים דכתיב סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות ויש לך ללמוד ממשה רבינו ע"ה אשר נשלמו בו מעלות השכליות ומעלות המדות כלן מכוונות למדרגת הנבואה אב בתורה אב בחכמה אב בנבואה ושבחו השם יתברך על כל אדם במדת הענוה ואמר והאיש משה עניו מאד מכל האדם ואמרו מאד מופת לרוב ענותנותו והטותו לצד הקצה האחרון וכן תמצאהו אומר ונחנו מה. וכן בדוד משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל והוא מלך נכבד שגדלה מלכותו וחזקה חרבו ושיעדו הש"י לנו ע"י משה רבינו ע"ה והוא הכוכב אשר דרך מיעקב כמו שבארו רז"ל והוא נביא וגדול שבשבעים זקנים כמו שאמר יושב בשבת תחכמוני ועם כל זה אמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה והרבה מאילו מעלות המורות על תכלית הענוה. ומה שאמרו רז"ל בגאוה אמרו כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך ואמרו כאילו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה'. ואמרו שחטא הגאוה כמי שבא על העריות אמר תועבת ה' כל גבה לב ואמר כי את [כל] התועבות האל ואמרו שהמתגאה הוא בעצמו אצל הש"י כעבודת כוכבים עצמה והביאו ראיה מאמרו חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כלומר גבה רוח כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה. ואמרו שהמתגאה ראוי להורגו ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כתיב הכא ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשריהם תגדעון. ואמרו שהש"י לא יחיה המתגאים בתחיית המתים באמרם כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנא' הקיצו ורננו שוכני עפר מי שנעשה עפר בחייו ר"ל הענוים הם אשר יחיו והפליגו בזה ואמרו כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו שנא' וגבוה ממרחק יידע והרבה מדבריהם באמרם שהצרעת עונש המתגאים אמרו לשאת ולספחת ולבהרת ואין שאת אלא גבוה שנא' הגבעות הנשאות כאילו אמר למתגאה הספחת: וסוף שאמרו בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה ר"ל שאין ראוי להיות האדם שפל רוח לגמרי מפני שאינו מן המעלות ושערוהו על דרך משל חלק מארבעה וששים ר"ל כשנשים הגאוה בקצה א' ושפלות הרוח בקצה אחר יהיה ביניהם רחב ארבעה וששים חלקים שיהיה האדם עומד בחלק ס"ג אינו רוצה במצוע בזאת המדה לבדה לברוח מן הגאוה שאם יחסר חלק א' ויקרב אל הגאוה יותר יכנס תחת השמתא וזה היה דעת רבא בענוה אבל רב נחמן פסק ואמר שאין ראוי שיהיה לאדם ממנה ר"ל מן הגאוה לא חלק גדול ולא חלק קטן מפני שאין חטאו מעט שישים האדם תועבת ה' אין ראוי להתקרב אליו אמר בזה הענין רב נחמן בר יצחק אמר לא מינה ולא מקצתה. ומי זוטרא מאי דכתיב כי תועבת ה' כל גבה לב ולחזוק זה החטא הארור אמר זה מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה רוצה לומר שאתה צריך להכריח נפשך עד שתרחיק ממנה הגאוה בחשבך באחרית הגוף והוא שובו רמה:
רבנו בחיי
עושה משפט יתום ואלמנה. אע"פ שהוא נשגב כמו שאמר האל הגדול הגבור והנורא, הוא עושה משפט יתום ואלמנה, והוא שאמרו רז"ל דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו. וכן אמר דוד ע"ה (תהילים ס״ח:ו׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, וסמיך ליה אבי יתומים ודיין אלמנות. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו נ״ז:ט״ו) שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח.