פרשנות מצטטת על תהילים סח:י

(סג) טללי ברכה וגשמי ברכה. גשמי ברכה כתיב בקרא (יחזקאל לד), ובטל נמי אמרי' פ"ק דתעניות (ד:) דאיכא טל דברכה^[יח]ובילקוט ירמי' רמז רס"ג ותהלים רמז תתקי"ג ובסודי רזי (טו.) ל"ג במאמר זה רק גשמי ברכה ולא טל. אבל בבמ"ר פ"ב וספ"ג ובמדרש כונן בסופו ובס' הקנה (ל"א ד) גרסי' תרוויי' כדהכא. ובפסיקתא דמנה אחת אפים בסופה גרסי' נמי גשמי נדבה: (ובפ"ב דחגיגה (יב:) מייתי מקרא דגשם נדבות על טל ע"ש. משמע דשניהן שוק ונלמדין זה מזה). ובמתני' דתענית שהבאתי בסמוך תני גשמי רצון ברכה ונדבה, וכן נקט להו שלשתן יחד בזהר בראשית (יח.) שמא די"ח אתוון ממנא על גשמי רצון ונדבה וברכה ישובא דעלמא (ועי' בפי' סי"צ להגר"א בזה) וגשמי נדבה נמי כתיבי (תהלים סח) גשם נדבות תניף. וגשמי רצון לא נמצא כתוב במקרא. אך יש לשמוע שייכות רצון בגשמים ממ"ש (שם פה) רצית ה' ארצך ודרשי' לי' בתענית (ז:) בגשמים:

גשם נדבות - גבי מתן תורה כתיב בספר תהלים:

נפשי יצאה בדברו. א"ר יהושע בן לוי, בכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה במתן תורה יצאת נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו, וכי מאחר שמדבור ראשון יצאה נשמתן האיך קבלו דבור שני, הוריד הקב"ה טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר (תהילים ס״ח:י׳) גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננת ^לאמדלא פריך האיך חיו אחר שיצאה נשמתן נראה דהכונה יצאה נשמתן לאו דוקא יצאה ממש אלא כנוי לחלישות ועיפות יתירה עד שנראה כמת, והוא כעין הלשון אין התורה מתקיימת אלא במי שממית נפשו עליה, שאין הכונה ממית ממש, שהרי אח"כ לא שייך שוב קיום התורה, אלא הכונה שמצער ומחליש עצמו, וכן מצינו בלשון הכתוב וגם בעליו יומת שפירושו עונש, ובאיוב הן יקטלני לו איחל, דאין הפי' מיתה ממש, ובלשון חז"ל מה לי קטלא פלגא, שפירושו נזק, ועוד הרבה, וע' מש"כ בתו"ת פ' בראשית בפסוק כי היא היתה אם כל חי ובפ' חוקת בפסוק אדם כי ימות באהל.
וגם ראיה לזה דהלשון יצאה נשמתן הוא ע"ד צחות הלשון לחלישות ועיפות ולא כפשוטו מהא שנאמר שאמרו ישראל אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, הרי דבדבור הראשון לא מתו, אלא שהיו קרובים לזה. .
(שבת פ"ח ב')