פרשנות מצטטת על תהילים סח:כ

(ביאור משנה י וי"א): בארו איכות הקריאה שקראו תמיד בשמו שני פעמים "משה משה" ושהוא השיב תמיד "הנני". ולמדו זה ממה שכתוב במראה הסנה "ויקרא אליו אלקים..ויאמר משה משה ויאמר הנני" – רוצה לומר, כי זה מבואר שלא תהיה תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה, לספר דברים אין תועלת במו; ואם קריאה זו ותשובתו "הנני" היה רק במראה זאת למה יספר זאת? ומה יסכון עלמו משכיל אם אמר "משה משה" אם לא? או אם יאמר "הנני"? ואם להודיע שמשה השיב "הנני" בענוה (כפי דברי רש"י וירא כב א, וישב לז יג) – ידענו זה כי "משה ענו מאד מכל האדם"; ועל כרחך שבא ללמד שבכל עת שקראו קראו כן – "משה משה" – והוא השיב תמיד "הנני". וז"ש (במשנה י) ומה ת"ל "ויאמר" רוצה לומר למה ספר ויאמר משה משה? ובמשנה יא ומה ת"ל "ויאמר הנני" רוצה לומר למה ספר זה? ^(א)הרא"ם והק"א ויתר מפ' נלחצו בזה והאריכו ללא צורך, וכן תראה מבואר בל"ב מדות דר"א בן ריה"ג מדה ח' כמ"ש, וראיתי במד' (סוף נשא) ששם הועתק כל פרשה הזאת מספרא, גריס, שאין ת"ל ויאמר אלא ויען הנני, ובהגהות הראב"ד הגי' כן בהתו"כ, ואין זה נכון, שלא מצאנו ויען הנני בכל התנ"ך, והוא זר למבין גדר המענה וחקיה. ואיזה תלמיד הגיה כן במד', לתקן הבנת הספרא ללא הועיל. ושוב ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח' ג' ס' תתט"ו נשאל על זה ופי' כמ"ש: (ביאור משנה יב) עתה באו ליתן טעמים (א) על הכפלת השם בד' אלה: אברהם, יעקב, משה, שמואל. (ב) על השינוי שנמצא בין שם משה לשמות שלשה אלה; שבשלשה אלה יש פסיק (|) בין שם הראשון להשני, ולא כן במשה, ששם הראשון בא בטפחא. משיב על הכפלת השם שהוא לשון חבה לשון זירוז – רוצה לומר, קריאת השם הוא לשון חבה שזה דרך חבה לקראו בשמו; וכפל הקריאה מורה על הזירוז, שדרך הלשון להכפיל הקריאה לציין הזירוז כנודע. ^(ב)במ"ש סרה קושי' הרא"ם והמפ' על רש"י שפי' קריאה לשון חבה, והלא לפי הספרא רק הכפל מורה חבה, ולמ"ש הקריאה מורה חבה והכפל מורה זירוז: ועל מה שבא שם "משה" בלא פסיק טעמא, שזה יוצא מגדר הלשון, שכבר כתב הקדמון ר' אהרן בן אשר במסורותיו בביאור הפסוק וז"ל הפסוק יהיה לחמשה דברים כאשר תקנו החוזים וכו', שנים שתי תיבות זו לעומת זו כתובות כגון: ה'|ה' (שמות לד, ו), אל|אלקים|ה' (יהושע כב, כב), יום|יום (תהלים סח, כ), האח|האח (תהלים לה, כא), סביב|סביב (יחזקאל מא, ח) (יחזקאל לז, ב), אמן|אמן (במדבר ה, כב) (נחמיה ח, ו), הבוגד|בוגד (יחזקאל לז, ב), עד כאן לשונו. משיב ר"א משה משה (ר"ל מה שאין בו פסיק) הוא משה עד שלא נדבר עמו וכולי והוא כמו שמובא במדרש רבה (שמות פ"ב) אתה מוצא באברהם אברהם יש בו פסיק, וכן יעקב יעקב, שמואל שמואל; אבל משה משה אין בו הפסק...ויש אומרים עם כל הנביאים הפסיק מלדבר עמהם אבל ממשה לא הפסיק כל ימיו. ויותר מפורש תראה במכלתא דרשב"י (סוף וירא) "ויקרא מלאך ה'..." פסיק טעמא בגוייהו דלאו אברהם בתראה כקדמאה, בתראה שלים, קדמאה לא שלים..אבל משה משה לא פסיק בגין דמיומא דאתיליד לא אעדי מיניה שכינתא. וכן אומר עוד (באדרא דנשא דף קלח ובפר' בלק דף קפו). – רצונם שכל הנביאים היו צריכים להפשיט חומרם בעת הדיבור והיה הקריאה הראשונה אל החומר להפשיט המסך המבדיל ואז חזר וקרא אל בתי הנפש והלחשים. לא כן במשה שהיה מוכן לנבואה בכל עת ולא היה מסך מבדיל בין שני חלקיו והיה מוכן קודם הדיבור כמו אחריו. ^(ג)והגם שבתוספתא (סוף פ"א דברכות) אומר כן על אברהם אברהם ואינך, הן קודם שדבר עמם וכו', שם לא נחית על ההבדל ביניהם מצד הפסיק, ויסבור כתי' הא' במד' שמות (ס"ב) שנתן טעם אחר על שבמשה אין בו פסיק טעמא:

המשנה דנה בהלכות תעניות שחלו בימים הסמוכים לימי המועד הרשומים במגילת תענית, בימים שלפניהם ושלאחריהם. מגילת תענית היא חיבור קצר המצוי בידינו, כתוב ארמית ממלכתית, בן ארבעים משפטים. רובם משפטים קצרים. הספר פותח במשפט "אלין יומיא דילא לאתענאה בהון ומקצתהון דילא למספד בהן"¹⁶³=אלה הימים שאין להתענות בהם ומקצתם שלא להספיד בהם. . לאחר מכן באה רשימה של ימי המועד או הימים טובים לפי סדר החודשים, החל מראש חודש ניסן ועד עשרים ושמונה באדר, שבו באה בשורה טובה ליהודים שלא יעברו מן התורה. הספר מונה שלושים וחמישה ימים טובים שהיו לישראל, מציין בלשון קצרה את המאורע, ויש שמוסיף "ודילא למספד" (=ושלא להספיד). כלומר, ימים שאין בהם כל ציון כיצד נוהגים בהם הם ימים שאין מתענים בהם, ויש שאף אין להספיד בהם. ברוב הימים לא מצוין מספר הימים של החג, וברור כי הכוונה ליום אחד בלבד. למספר אירועים או חגים מצוינים מספר הימים. לגבי פורים הספר מציין: "בארביסר ביה ובחמיסר ביה יומי פוריא"¹⁶⁴ראו מנטל, מגילת תענית; ליכטנשטיין, מגילת תענית; המפל, מגילת תענית; נעם, מגילת תענית; נעם, עדויות. , ולגבי חנוכה הוא מציין כי חנוכה הוא שמונה ימים. הימים המנויים הם מראשית ימי הבית השני, כגון פורים, אך רוב הימים הטובים הם לזכר אירועים שקשורים לימי מלחמות החשמונאים ולנצחונותיהם. מגילת תענית היא פרושית במובהק. שני הימים הטובים הראשונים הנזכרים במגילה, ושניהם יותר מיום אחד, הם ניצחונם של הפרושים על הצדוקים והבייתוסים בקביעה כי קרבנות הציבור אינם באים אלא מכספי מחצית השקל ואינם באים מנדבות של יחידים, וזו דעתם של הפרושים בניגוד לעמדת הבייתוסים. גם קביעתו של חג השבועות היא לפי מסורתם של הפרושים, ואף ימים נוספים קרוב לפרשם כמכוונים למאבקם של הפרושים נגד הצדוקים¹⁶⁵תרגומו: בארבעה עשר ובחמישה עשר בו (בחודש אדר) ימי פורים. . לפי התלמוד הבבלי (שבת יג ע"ב) כתבו את המגילה "חנניה בן חזקיה בן גרון וסיעתו". לפי ה"סכוליון", "הגמרא" או "הברייתא" למגילת תענית כתבו את המגילה "סיעתו של רבי אליעזר בן חנינא איש גורון"¹⁶⁶נעם, מגילה, עמ' 132; מהדורת ליכטנשטיין, עמ' 351. , הוא החכם אשר בעליית ביתו "נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום" (משנה, שבת פ"א מ"ד). רבי אליעזר בן חנניה זה היה כנראה חכם או מראשי החכמים של בית שמאי, שכן מצינו דרשה אחת משלו בדרכו של שמאי הזקן¹⁶⁷במכילתא, מסכתא דבחדש, פ"ז 229: "אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן חזקיה בן גרון אומר: זכור את יום השבת לקדשו – תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשבת", וזו דרכו של שמאי הזקן כפי שנזכר במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, עמ' 48 (וראו הערותיו של אפשטיין למכילתא שם, הערה 29) וביצה טז ע"א, ובניגוד ל"מדה האחרת" של הלל "שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום" (תהלים סח כ – בבלי, שם). ראו בן שלום, בית שמאי, עמ' 88, 154-153. , ואולי הוא זהה עם אליעזר בן חנניה שהיה הסגן במקדש ומראשי המורדים ברומא במלחמת החורבן¹⁶⁸מלחמות ב, עמ' 409 ועוד. .

זכור את יום השבת לקדשו אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית:
ואמר זכור את יום השבת לקדשו ובמשנה תורה (דברים ה יב) כתוב שמור את יום השבת לקדשו. ורבותינו אמרו בזה (ר"ה כז.) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו להם. והכונה להם ז"ל, כי "זכור" מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ו"שמור" אצלם מצות לא תעשה, שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה (עירובין צו.), יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו, ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצות עשה למצות לא תעשה. אבל אם החליף בדבור השני וכל תמונה ואמר כל תמונה, בחסרון וא"ו, והוסיף אותה ב"ועל שלשים", וכן כל כיוצא בזה בשאר הדברות, אין בכך כלום, כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבול אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד: ומפורש אמרו (ברכות כ:) נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, שנאמר זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, שהנשים חייבות בשמירה, שבכל מצות לא תעשה הן חייבות, ולא היו חייבות בזכירה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אלא שההיקש הזה מחייב אותן ואני תמה אם נאמר זכור ושמור מפי הגבורה, למה לא נכתב בלוחות הראשונות. ויתכן שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו. וזו כוונתם באמת:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות קפב) הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים (ב"ק לב:) שאומרים בערב שבת באי כלה באי כלה, באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבא (פסחים קו) שהוא הקדוש הגדול, ותבין זה. ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו:
וכתב רש"י (רש"י על שמות כ׳:ח׳) בפירוש זכור תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת, וזו ברייתא היא ששנויה במכילתא (כאן) כך, רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מתקינו לשבת אבל בלשון יחיד שנויה, ואינה כהלכה, שהרי בגמרא (ביצה טז.) אמרו תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה אומר תהא זו לכבוד שבת, למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, כל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח כ) ברוך ה' יום יום יעמס לנו. תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים בחד בשביך לשבתיך, וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום יעמס לנו:
ובמכילתא אחרת (מכילתא דרשב"י) שמאי הזקן אומר זכירה עד שלא תבא, שמירה משתבא, ומעשה בשמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מפיו, לקח חפץ טוב אומר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים. והלכה היא כדברי ב"ה: ועל דרך הפשט אמרו (במכילתא כאן) שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר (שמות ל״א:י״ג) כי אות היא ביני וביניכם וזה עיקר גדול באמונת האל:
וטעם לקדשו שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, כמו שאמר וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד (ישעיה נח יג). והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר (מלכים ב ד׳:כ״ג) מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, שהיה דרכם כן, וכך אמרו רז"ל (ר"ה טז.) מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל. וזה טעם שביתת הבהמה, שלא תהא בלבנו מחשבה עליה: ולכך אמרו ז"ל (חולין ה) שהשבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה, כמו שאמרו בע"ז, מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה ובנבואה. ובמכילתא (כאן) רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש ר"א: ואומר אני שזהו מדרשו של שמאי הזקן (במכילתא דרשב"י) שפירש מצות זכור עד שלא תבא, כלומר שלא נשכחהו בשום פנים, אבל הזכירו בברייתא (בביצה טז:) עוד מדת חסידותו שהיה הוא מזכירו גם במאכליו ואוכל לכבוד שבת כל ימי חייו, והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי, אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים מפני שכל מעשיו היו לשם שמים, והיה בוטח בה' שיזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים:
אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו בזכרון, כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה (ויקרא כה י), שהוא טעון קדוש ב"ד לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו וכך אמרו במכילתא (כאן) לקדשו, קדשהו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, אין לי אלא ליום, ללילה מנין, ת"ל ושמרתם את השבת (שמות ל״א:י״ד), וזהו קדוש היום, והוא מן התורה, אינו אסמכתא וכך אמרו (ברכות כ:) נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונים קדוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קדוש החדש, וקדוש היובל, אבל ביום אסמכתא, ואין אומרים בו מקודש כלל, שדיינו בפעם אחת בכניסתו. וכן על היין אסמכתא ואינו קבע כלל: ובגמרא פסחים (קו) אמרו זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא ביום, בלילה מנין, ת"ל את יום השבת, האי תנא מהדר אליליא ונסב ליה קרא דיממא, ועוד, עיקר קדושה בלילה הוא, אלא הכי קאמר, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה ביום מנין, ת"ל את יום השבת וכן הברייתא שבמכילתא יתרץ בה אין לי אלא בלילה שהוא עיקר הקדוש, ליום מנין וכו', והוא אסמכתא בעלמא. ומשם תלמוד שהמצוה הזאת למדה ממלת "לקדשו", אבל זכור את יום השבת מצוה לזכרו תמיד בכל יום, כמו שפירשנו, אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ"ח מצות שנצטווינו ודע זה: