לִשְׁלֹמֹ֨ה ׀ אֱֽלֹהִ֗ים מִ֭שְׁפָּטֶיךָ לְמֶ֣לֶךְ תֵּ֑ן וְצִדְקָתְךָ֥ לְבֶן־מֶֽלֶךְ׃
תוספות
ועל ידי שלמה ועל ידי בני קרח. לפי הספרים דגרסי שלמה צ"ל דאסף הוה משלשה בני קרח והוא אביאסף ולספרים דל"ג שלמה לא הוי אסף אביאסף אלא אסף היה מן הלוים המשוררים וא"ת ולהנהו דלא גרסי ליה אמאי לא חשיב ליה הא כתיב (תהילים ע״ב:א׳) לשלמה אלהים משפטיך וגו' וי"ל דדוד אמרו והתפלל על שלמה תדע דכתיב בסוף המזמור כלו תפלות דוד וא"ת לספרים דגרסי שלמה הכתיב כלו תפלות דוד וי"ל לפי שסיימו דוד והא דכתיב נמי שיר המעלות לשלמה דוד כמו כן אמרו דכל חמש עשרה מעלות דוד אמרן ויש ספרים דקא חשיב אברהם ואיתן האזרחי וגריס לקמן דקא חשיב אברהם וקא חשיב איתן והאמר רב איתן האזרחי הוא אברהם ומשני איתן האזרחי דקא חשיב הכא יעקב וקשה להאי גירסא דמנא לן דדוד כתב ספרו על ידי אברהם כיון דאיתן האזרחי לאו היינו אברהם:
רבנו בחיי
וע"ד הקבלה וזאת ליהודה, היא מדת המלכות שממנה המלכות לזרע יהודה, והיא הנותנת לו כח הנצוח במלחמותיו, וכן דוד שהוא מזרעו אמר (תהילים כ״ז:ג׳) אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, כי היא מדתו של דוד, וכן הוא אומר (שם צט) ועוז מלך משפט אהב, וכתיב (שם עב) משפטיך למלך תן, ולכך התגבר דוד בכל המלחמות והיה מנצח כל אויביו, ועל כן הזכיר תמיד בשירותיו למנצח מזמור לדוד, יודה להקב"ה כי הוא המנצח האמתי, כי מה שהוא מנצח אין נצוחו אלא מצד המדה ההיא, ולפי שהיה דוד מחזיק במדה ההיא ושפך דמים רבים על כן לא הוכשר לבנות בית הרחמים עד שבא שלמה בנו שהיה איש השלום מחזיק במדת הצדקה, כענין שאמר (שם ) וצדקתך לבן מלך.
רקנאטי
ויאמר י"י אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. ענין השחתה הריסת הבנין כענין איש כלי משחיתו בידו (יחזקאל ט א'). הנני [אליך] הר [ה]משחית (ירמיה נא כה) ופירוש השחתה בכאן מה שקראו רז"ל קצוץ בנטיעות ועל כן אמרו שיחת ולא נשחת והכוונה כי הפרידו את הדברים ונעשו חברים לאיש משחית זה ירבעם שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים וכתב החכם רבי עזרא ז"ל דעת ישראל במעשה העגל ודעת ירבעם אחד. ובאמת כי לא היתה סיבת ירבעם כאחאב וכוונתו היתה לאחר שהמלכות נחלקה וצדק וצדקה בירושלים וחסד ופחד בבית אל. ובאמת היה קצוץ אם לא נחלקה המלכות אך כשנחלק המלכות והכחות ההם היו בבית אל עשה את העגלים וזהו לשלמה אלהים משפטיך למלך תן (תהלים עב א) בעבור עצמו וקרא משפטיך כל הדברים וצדקתך התפלל שיתן לרחבעם בנו אחר שתחלק מלכותו ירושלם ששם צדק וצדקה. ויש לשאול מפני מה היו שניהם זהב שהרי כתיב לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וחטאו נרמז כשאמר לו אחיה השילוני בדבר י"י הגדול ואותי השלכת אחרי גוך (מלכים א' יד ט) והבן זה. ומזה תבין מאמר רבותינו ז"ל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל הקב"ה וכנסת ישראל. וסוד הענין הוא כי החפץ ביצירה הוא שישתפוה ויברכוה כענין שנאמר תנו לה מפרי ידיה (משלי לא לא) והגוזל ממנה שפע וברכה הרי הוא משחית הבנין למעלה. ומכאן תבין מאמר הש"י למשה מי אשר חטא לי. כי לשמו הגדול חטאו כענין הכצעקתה הבאה אלי. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם וגו'. אמרו רז"ל ועתה הניחה לי א"ר אלעזר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כביכול שתפס משה בהקב"ה כאדם שתופש בחבירו ואמר לפניו רבש"ע איני מניחך עד שתסלח ותמחול להם. וכבר ידעת מה שאמרו רז"ל בפסוק צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב' כג ג) אמר הקב"ה אני מושל בכל ומי מושל בי צדיק שאני גוזר גזירה והוא מבטלה. והענין הוא כשיגיע האדם למעלת צדיק עולה עד הבינה וקורעת לו גזירה שגזרו לו בבית דין של אבות העליונים שהם ע' סנהדרין העליונים. ובספר שבע היכלות אמרו רז"ל (זוהר בראשית מ"ה ב') מאן דידע לקשרא ייחודא דא זכאה חולקיה. <תרגום - מי שיודע לקשר יחוד הזה אשרי חלקו>. רחים לעילא רחים לתתא. <הוא אהוב למעלה ואהוב למטה>. הקב"ה גוזר ואיהו בטיל. <הקב"ה גוזר והוא מבטל>. סלקא דעתין דאיהו מקטרגא דמריה. <וכי יעלה על הדעת שהצדיק מקטרג לבורא>. לאו הכי. <אינו כך>. אלא בגין דכד איהו קשר קשרין וידע לייחדא יחודא. <אלא כשהצדיק קושר קשרים ויודע ליחד יחודים>. כל אנפין נהירין וכל שלימו אשתכח וכולא מתברכא כדקא יאות. <ומאירים כל הפנים ונמצא כל השלימות והכל מתברך כראוי>. כל דינין מתעברין ומתבטלין ולא אשתכח דינא בעלמא. <כל הדינים עוברים ומתבטלים ולא נמצא שום דין בעולם>. זכאה חולקיה בהאי עלמא ובעלמא דאתי. <אשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא>. וזה המאמר דומה למאמרם אחר ז"ל בענין ההיפוך ממדת הדין למדת רחמים. שאמר ועתה הניחה לי בעבור כי יש כח ביד הנביאים להפך מדת הדין למדת הרחמים אמר כך כי מדת הדין תפעול פעולתה זהו ויחר אפי בהם ואכלם. ולזה רמזו רז"ל בויחל משה שהתיר לו נדרו כי כשהצדיק מעלה כוונתו למקום הנקרא בטול נדרים מבטל גזירות כמו שאני עתיד לכתוב בפרשת נשא. ויש מפרשים הניחה לי כי עמי אין לה רשות לחבל אך אם תהיה דנה בפני עצמה יהיה לה רשות וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל שכתב הניחה לי על דרך האמת תניח הרחמים ומדת הדין תתחרה בהם ואכלם כי עמי אין לה רשות בהם: