פרשנות מצטטת על תהילים עג:כ

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי. לְפִי שֶׁאָמַר ״אָנֹכִי ה׳״, וְשֵׁם הַמְיוּחָד הוּא לְשׁוֹן הֲוָיָה, לוֹמַר שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ תָּמִיד בַּהֲוָיָתוֹ, הֵן בֶּעָבָר הֵן בַּהֹוֶה הֵן בֶּעָתִיד, בְּכָל הַזְּמַנִּים הוּא הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה בַּהֲוָיָה אַחַת, הֻצְרַךְ לוֹמַר כָּאן ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״, כִּי אֵלּוּ אֵינָן בַּהֲוָיָתָן וְהֵם מִשְׁתַּנִּים, כִּי מָצִינוּ לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים כג) לְשׁוֹן ״יִהְיֶה״ מוֹרֶה עַל ״בַּהֲוָיָתָן יִהְיוּ״. עַל כֵּן אָמַר כָּאן ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״, לוֹמַר שֶׁלֹּא יִהְיוּ בַּהֲוָיָתָן אֶלָּא הֵם מִשְׁתַּנִּים וְנַעֲשׂוּ אֲחֵרִים: הֵן מִצַּד שֶׁכָּל עוֹד שֶׁהִיא מַזְקִינָה הִיא מַפְסֶדֶת צוּרָתָהּ, וּ״בָעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה״ (תהלים עג כ); הֵן מִצַּד שֶׁמִּשְׁתַּנִּים מִכֶּסֶף לְזָהָב וּלְעֵץ וּלְאֶבֶן; הֵן מִצַּד שֶׁהֵם אֲחֵרִים לְעוֹבְדֵיהֶם, צוֹעֲקִים אֲלֵיהֶם וְאֵינָן נַעֲנִין. עַל כֵּן אָמַר ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״, וְהַמּוֹפֵת עַל זֶה שֶׁהֲרֵי הֵם ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. וְאָמַר ״עַל פָּנַי״ — כְּבָר אָמַרְנוּ לְמַעְלָה, לוֹמַר דַּוְקָא בִּזְמַן שֶׁפָּנַי נְשׂוּאוֹת אֵלֶיךָ, אָז ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, אֲבָל אִם יִגְרֹם הַחֵטְא שֶׁתִּהְיוּ בְּהֶסְתֵּר פָּנִים, אָז בְּהֶכְרֵחַ תַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּעֵד מֹשֶׁה בַּתּוֹכֵחָה (דברים כח סד) ״וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ: מִתּוֹךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה מַס לְכוֹמְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מַעֲלֶה הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲבָדָם.

רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים. בִּנְבוּאָה זוּ רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבוּרִים. שֶׁהָיוּ רְאוּיִם לְהִטָּמֵן בֶּעָפָר, שֶׁהָיוּ נִבְזִים בֵּין שְׁאָר אֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם "זֶה הָעָם לֹא הָיָה". וְשָׁלְטוּ בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מָקוֹם קָדוֹשׁ, וּבְלֶכְתָּם מִשָּׁם אֶל אַרְצָם, הָיוּ מִשְׁתַּבְּחִים בְּעִירָם אֲשֶׁר כַּךְ וְכַךְ עָשׂוּ בְּבֵיתוֹ מָקוֹם. אַל תִּקְרֵי "וְיִשְׁתַּכְּחוּ", אֶלָּא "וְיִשְׁתַּבְּחוּ". כַּךְ דְּרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וּלְעִנְיַן הַשִׁכְחָה כַּךְ נִדְרָשׁ בָּאַגָּדָה: וְסוֹפָם שֶׁיִּשְׁתַּכַּח שְׁמָם וְזִכְרָם מִן הָעִיר עַצְמָהּ אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ בָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְקִבַּצְּתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם. . . אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט". בִּמְקוֹם שֶׁנִּאֲצוּ לְפָנָיו, יִפָּרַע מֵהֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "ה' בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה":

אמנם כי גם יש לפרש דבר זה מה שאמר 'הקנאה והתאוה והכבוד'; הקנאה כנגד הנפש מן האדם, שבו תלוי הקנאה. והתאוה בא מן הגוף, וכאשר* האדם נוטה אל התאוה, דהיינו לגוף לגמרי לקצה אחד, אז דבר זה מוציא אותו מן העולם, כל שיוצא אל קצה אחד מוציא אותו מן העולם. וכך כאשר נוטה אל הקנאה, שהיא מן הנפש כח הקנאה הזאת, הוא נוטה אל הקצה, ומוציא אותו מן העולם הזה, כמו שהתבאר בפרק עקביא. והכבוד הוא דבר שלישי, שהוא שייך אל האדם במה שהוא אדם, והאדם הוא מה שנאמר (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו". והכבוד והבזיון שייך בצלם הזה, שהוא צלם אלקים, וכמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים (א, א) בשתוף שם צלם, וכדכתיב (תהלים עג, כ) "בעיר צלמם תבזה". והפך זה גם כן, כי הצלם ראוי אל הכבוד, ומפני כך אמרו בספרי, אם האבנים שאינם רואות ואינם שומעות אמרה תורה (שמות כ, כג) "לא* תעלה במעלות על מזבחי וגו'", חבירך, שהוא בצלם אלקים, קל וחומר שלא תנהג בו מנהג בזיון. הרי כי הכבוד הוא שייך לאדם בשביל שהוא צלם אלקים. ואם נוטה ורודף אחר הכבוד בשביל הצלם הזה, הוא נוטה גם כן אל הקצה, כמו כאשר נוטה אל התאוה ואל הקנאה, כמו שהתבאר, ולכך מוציא את האדם מן העולם. ופירוש זה ברור אם תבין דברי אמת וחכמה, והוא פירוש הראשון בעצמו, כאשר תבין הדברים אשר אמרנו למעלה מענין הצלם.