פרשנות מצטטת על תהילים עג:כא

וְהַקָּרוֹב אֵלַי לוֹמַר בָּזֶה שֶׁכָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, כִּי כָל דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ דָּן בְּמִתּוּן הוּא מִצַּד גַּסּוּת רוּחוֹ, שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַרְאוֹת לְכָל אָדָם כִּי הוּא בָּקִי בַּדִּינִין וְיוֹדֵעַ לְדַמּוֹת מִלְּתָא לְמִלְּתָא, וּבְגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרוֹשׁ מֵעַל סֵפֶר תֹּכֶן הַדִּין, וְנִמְצָא שֶׁזֶּה שֶׁאֵינוֹ דָּן בְּמִתּוּן הוּא הָעוֹלֶה בַּמַּעֲלָה דֶּרֶךְ גֵּאָה וְגָאוֹן. וְזֶהוּ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י ״בִּמְרוּצָה״, כִּי עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ לַחְתֹּךְ הַדִּין, וְהוּא גַּס לִבּוֹ בַּהוֹרָאָה. וְהַפָּסוּק אוֹמֵר (תהלים עה ג) ״כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט״, דַּוְקָא בִּזְמַן שֶׁאֶקַּח לִי זְמַן וּמוֹעֵד. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עג כא) ״כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי״, רָצָה לוֹמַר לְהַחֲמִיץ הַדִּין, אָז ״כִּלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן״. וְעַל כָּל פָּנִים קָשֶׁה לִי עַל רַשִׁ״י שֶׁפֵּרֵשׁ שֶׁסְּמִיכוּת הַפָּרָשִׁיּוֹת בָּא לְהוֹרוֹת שֶׁתָּשִׂים הַסַּנְהֶדְרִין אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, מְנָא לֵיהּ לְרַשִׁ״י לוֹמַר כָּךְ? שֶׁמָּא הַסְּמִיכוּת אָתֵי לְכִדְדָרַשׁ בַּר קַפָּרָא, אוֹ לְדִבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. וּמַה רָאָה רַשִׁ״י עַל כָּכָה לַעֲשׂוֹת פֵּרוּשׁ שְׁלִישִׁי וְהִשְׁמִיט אוֹתָן שְׁנֵי פֵּרוּשִׁים שֶׁנִּזְכְּרוּ בַּגְּמָרָא?

הם אמרו ג' דברים. הוו מתונין בדין. למורים הוראות ולפוסקין הוראות ולפוסקין את הדין אמרו לבל יסמכו במחשבה ראשונה אך בהמתנ' גדולה ובעיון הדק לבל יטעו בשיקול הדעת כי האדם הממהר להורות נקרא פושע ואע"פ שחשב לומר האמת אין זה שוגג אך קרוב למזיד הוא אשר לא נתן בלבבו לאמר לבב הנמהרי' לא יבין לדעת כי הטעות בכל אדם מצוי הוא וזהו שארז"ל (אבות ד יב) הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. ועל ענין זה אמר שלמה ע"ה (משלי כ"ו י"ב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. וכמו שאמר חז"ל (אבות ד ז) הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. לכן האדם המורה יש לו לישא וליתן בדבר ולהחמיץ המחשבה ולהשהותה כענין שאמרו (סנהדרין לה.) מחמיצין את הדין שעל ידי חימוץ והמתנה מוסיף סברא על סברתו ופלפול על פלפולו עד שידין דין אמת לאמתו כי במחשבה השניה יראה לומר מה שלא ראה בראשונה. ובענין זה אמר אסף (תהלים ע"ג כ"א) כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן כלומ' אחרי אשר לבבי מתחמץ ומתפלפל על החכמה וכליותי אני משתונן ומתחדד השגתי לדעת כי בלי זה לא ידעתי וזה חלקי. (וכמו) שכתוב אחריו ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. והטעם על שאמר הוו מתונין בדין כדי להזהיר יותר על הדינין משאר הוראות שהם עיקר גדול בידיעת יתב' ויתע' וכמו שאמר ירמי' הנביא ע"ה (ירמי' ט' כ"ג) השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'. ואיך ישכיל אדם לדעת את ה' והוא דבר הנמנע אך בזאת ידענו לעשות דין ומשפט כי ה' עשה (את) אלה. וזהו שנא' (ירמי' כ"ב ט"ז) דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אתי נאם ה'. וכתיב במקום אחר (מיכה ו' ח') ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד כי הדינין הם שרש גדול לתורה ומהם נשתת העולם כמו שאמר במדרש (שמו"ר ל ג) כתיב לפני עשרת הדברות ושפטו את העם בכל עת וכתיב לאחר עשרת הדברות ואלה המשפטים. משל למטרוניתא שהיתה הולכת בדרך ועבדי' הולכים לפני' ולאחרי' בכלי זיין:

יעיר קנו, דמחיש לקנה. ר"ל יחוש לקנו הפעל "חוש" בארמית יבא על המחשבה והתנוננות להקדים ולגדור בעד הרעה שלא תבא, כמו "יתחמץ לבבי" (תהלים ע"ג כ"א) ת' "יחוש לבי" וגם פה פירושו "יחוש וידאג לקנו" וכ"ה בת"י "מעורר ומחיש" ואולי הוא ט"ס, וצ"ל "דמחיס" ור"ל שהוא חס ומרחם, והראשון עיקר.