אַל־תִּתֵּ֣ן לְ֭חַיַּת נֶ֣פֶשׁ תּוֹרֶ֑ךָ חַיַּ֥ת עֲ֝נִיֶּ֗יךָ אַל־תִּשְׁכַּ֥ח לָנֶֽצַח׃
רקנאטי
ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. כי דבקות ישראל הוא במקום הקודש כמה דאת אמר כי חלק יי' עמו. ובשר בשדה טרפה הנזכר הוא שדה של תפוחים ואחרי שנטרפה ע"י חיות היער בשדה הנזכר אין ראוי לישראל לאכלה רק ליתן אותה לכלב הידוע שהלקהו ויתגרה בו ויכשכש לו בזנבו ועולתה קפצה פיה ולא יחרץ כלב לשונו וזהו טעם או מכור לנכרי כי משם כחו. ומכאן תבין טעם כיבוס בגדי האוכל נבלה וטריפה שנאמר וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכבס בגדיו. ויש מחכמי הקבלה האחרונים מפרשים סוד הנבלה והטרפה לסוד העיבור והרמז אל תתן לחיית נפש תוריך (תהלים עד יט) וכתיב הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי (תהלים כב כא). ועל כן אסור לשחוט בסכין שיש בו פגימה שלא לצערה ואם נטרפה רמז כי באותו אבר חטא ועדיין לא נצרפה לגמרי ואמרו כי עונש האוכל נבילות להכעיס ולא שב רמוז בזה הפסוק לכלב תשליכון אותו ואם קבלה נקבל. וכבר ידעת כי ע' מיני טרפיות הן שמנו רבותינו זכרונם לברכה במסכת חולין גם ידעת כי ענפים יש באילן העליון וכשנטרפה באחת מהן אסורה באכילה והבן זה:
חידושי אגדות
בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו כו'. בא לו העונש הזה לפי שחטא שחירף וגידף בדבורו שבא מכח הנשמה שבא דרך החוטם למוח כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ות"א לרוח ממללא וענין שנקר במוחו כו' ושמע קול ארזפתא אשתיק יש לפרש רמז מקרא דמייתי לעיל שאמר שאגו צורריך גו' יודע כמביא למעלה ר"ל יודע באותו פרוכת שהביא לעירו שיהיה לו למעלתו להשתבח בו בעירו או ר"ל כמביא למעלה כמ"ש כסבור שהרג את עצמו ואמר שהיה עונשו בסבך עץ קרדומות כמו שנקר קורדם את העץ כן נקר היתוש במוחו ולאביי נמי קאמר דפיו נחשת וצפרניו ברזל כקורדם הזה ואמר פתוחיה שהיה לו קצת נחמה ופתח כי יחד עובד כוכבים וישראל בכשיל וכלפות יהלומון להשתיקו בקל ארזפתא ואמר שפצעו מוחו כו' למר כגוזל הוא רמז לכ"י כמ"ש במראות בין הבתרים קחה לי עגלה גו' תור וגוזל גו' ויבתר אותם בתוך ואת הצפור לא בתר רמז שעובדי כוכבים יכלו וישראל יהיו קיימין וזה שאמר במזמור הזה אל תתן לחית נפש תורך גו' דהיינו תור וגוזל.
חידושי אגדות
ואמר א"ל מלייהו נפישין ולא מצית כו'. כפר בתורה מן השמים דא"א שניתנה מן השמים כיון דא"א לקיימה כולה ומלייהו הם כדברים בעלמא גם לזה יש רמז בהאי קרא שאמר עוד זכור זאת אויב חרף ה' גו' שאומר אל תתן לחית נפש שהם ישראל תורך כמ"ש דא"א לקיימה כולה כי השכחה מצויה באדם והיה התשובה שהבטחתנו ענייך שהם ישראל אל תשכח לנצח כמ"ש כי לא תשכח מפי זרעו וגו' ואמר כל המיצר לישראל כו' מפורש באגדת חלק: