פרשנות מצטטת על תהילים עה:ג

מקץ שבע שנים תעשה שמטה הנכון בעיני שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר כמו שאמר (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה וזה טעם תעשה שמטה שתשבות כדרך לעשות את יום השבת (דברים ה׳:ט״ו) וקצר באסור הזריעה והזמירה שכבר הזכירם בביאור (ויקרא כה ד) אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לה' גם בהשמט כספים וזה טעם כי קרא שמטה לה' שהיא שבת לה' וכל המעשים ישבותו וכבר רמזתי סודה (שם שם ב) וטעם מקץ אמר ר"א (אבן עזרא על דברים ט״ו:א׳) בתחלת השנה וכן אמרו המדקדקים כלם כי הראש והסוף יקראו קצה שכל דבר יש לו שתי קצוות וכענין שכתוב מן הקצה אל הקצה (שמות כו כח) על שני קצותיו (שם כה יט) על ארבע קצותיו (שם כז ד) ואין דבריהם נכונים אצלי כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה והוא הקצה שנקרא בהם ראש ואלו אמר הכתוב מקץ השנה השביעית היה דברם נכון ועל דעת רבותינו (ספרי קכב) מקץ בסוף השבע ולא ידבר הכתוב אלא בשמיטת כספים יאמר מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם תעשו שמטה שישמוט כל בעל משה ידו ולכך אמרו (ערכין כח) שאין שביעית משמטת אלא בסופה וכן לדעתם (שם) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בסוף השבע אלא שהקץ הנזכר בכאן הוא מיד והקץ הנזכר שם מופלג שהרי פירש במועד שנת השמטה בחג הסכות והנה טעם שניהם מתכלית יאמר בכאן מתכלית שבע שנים תעשה שמטה ושם יאמר בו גם כן כאשר תכלינה שבע שנים במועד שנת השמטה תעשה הקהל ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן כי קץ הוא סוף וכן תרגומו והמספרים וכל דבר יש להן ראש וסוף וראשם וסופם בהם ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו אם כן קץ שבע שנים שנת השבע שהוא סוף המספר ההוא ובשמטת הארץ הכתוב מדבר כאשר פירשתי למעלה וטעם מקץ כמו כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות כה יט) והנה הוא כמו בקץ שבע שנים תעשה שתשבות בו וכן מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים (ירמיהו לד יד) פירושו בשנה השביעית שהוא סוף המספר והוא דומה לכתוב שבתורה (שמות כא ב) ובשביעית יצא לחפשי חנם וכן ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך (דברים ט״ו:י״ב) כי בעבור שאמר ועבדך שש שנים לא הוצרך לפרש רק כי בשנת השביעית יפטר והנה על דרך הזה היה נראה כי פירוש הכתוב האחר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות בראש אותו השנה שנאסרו בה לחרוש ולזרוע שהיא שנת השמטה אבל לא נוכל לומר כן כי רבותינו (סוטה מא) קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית היא השנה שאחר השמטה ועל כן אמרו המפרשים כי פירוש במועד שנת השמטה במועד השנה הראשונה של מנין השמטה וזה איננו נכון כי לא תקרא בכתוב שנת השמטה רק שנת השבתון השנה ההיא שהיא שמטה לה' וכן שנת היובל ורבותינו עצמם דקדקו בכך שאמרו (ערכין כד) מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל אבל כך אני אומר כי הקץ והסוף יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר ופעמים הם בו ופעמים אחריו חוץ ממנו ומקצה אחיו (בראשית מז ב) מקצה בחוברת (שמות כו ד) ומקצתם יעמדו לפני המלך (דניאל א ה) מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו (מלכים א ו כד) כלם אחרית בדבר המחבר ממנו והוא בתוכו קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג) ובא עד קצו ואין עוזר לו (דניאל יא מה) בא הקץ (יחזקאל ז ב) קץ בא (שם פסוק ו) כלם תכלית הדבר הנזכר והוא אחריו שנקצץ ונחתך וכן הענין בלשון הסוף טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז ב) אחריו שכבר מת ספו תמו מן בלהות (תהלים עג יט) את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג יא) במעשה עצמו ובלשונם (ב"ב יג) כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו ויהיה פירוש הכתוב מתכלית שבע שנים בחשבון שנת השמטה בחג הסוכות הבא אחר השבע תעשה הקהל ושלא יראה להם שיהיו שבע שנים למנין אחר הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה וכן כי אקח מועד (תהלים עה ג) זמן וכן כל המועדים זמנים והנה הקץ הזה אחרי המספר כאשר פירש בחג הסוכות ומקץ שבע שנים תעשה שמטה מכלל המספר ולא הוצרך להאריך ולבאר זה שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמטה ויהיה קץ רחב בשמטת כל השנה כמו שפירשתי על דרך הפשט ויתכן לומר כי הכתוב מונה תחלת שנה מחג הסוכות כמו שאמר (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה ואמר (שם כג טז) וחג האסיף בצאת השנה וא"כ יהיה מקץ שבע שנים בסוף וחוץ ממנו בסמוך ואמר במועד שנת השמטה להיות חשבון השבע בשמטות כמו שפירשתי לא שתגיע השמטה עד החג הזה וראיתי לאחד מן המחברים שכתב מלמד שמוסיפים מחול על הקדש והשמטה היתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית וזה דבר מוכרח בתלמוד (ר"ה יב) בראיות ברורות שאיננו אמת ואפשר לומר כי מה שאמרו רבותינו במקץ שבע שנים תעשה שמטה שאין משמטת כספים אלא בסופה שהוא מדרש מפני שלא אמר השנה השביעית תעשה שמטה ירמוז כי בסוף השבע תעשה שמטה יותר מן ההתחלה ורצונם בקץ הזה חוץ ממנו ויכול אדם לתבוע חובו ביום האחרון של שנת השמטה ולא תשמט עד הלילה שכך מצינו בתוספתא (שביעית ח יא) שכותבין פרוזבול ערב ר"ה של מוצאי שביעית:

וְהַקָּרוֹב אֵלַי לוֹמַר בָּזֶה שֶׁכָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, כִּי כָל דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ דָּן בְּמִתּוּן הוּא מִצַּד גַּסּוּת רוּחוֹ, שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַרְאוֹת לְכָל אָדָם כִּי הוּא בָּקִי בַּדִּינִין וְיוֹדֵעַ לְדַמּוֹת מִלְּתָא לְמִלְּתָא, וּבְגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרוֹשׁ מֵעַל סֵפֶר תֹּכֶן הַדִּין, וְנִמְצָא שֶׁזֶּה שֶׁאֵינוֹ דָּן בְּמִתּוּן הוּא הָעוֹלֶה בַּמַּעֲלָה דֶּרֶךְ גֵּאָה וְגָאוֹן. וְזֶהוּ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י ״בִּמְרוּצָה״, כִּי עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ לַחְתֹּךְ הַדִּין, וְהוּא גַּס לִבּוֹ בַּהוֹרָאָה. וְהַפָּסוּק אוֹמֵר (תהלים עה ג) ״כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט״, דַּוְקָא בִּזְמַן שֶׁאֶקַּח לִי זְמַן וּמוֹעֵד. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עג כא) ״כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי״, רָצָה לוֹמַר לְהַחֲמִיץ הַדִּין, אָז ״כִּלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן״. וְעַל כָּל פָּנִים קָשֶׁה לִי עַל רַשִׁ״י שֶׁפֵּרֵשׁ שֶׁסְּמִיכוּת הַפָּרָשִׁיּוֹת בָּא לְהוֹרוֹת שֶׁתָּשִׂים הַסַּנְהֶדְרִין אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, מְנָא לֵיהּ לְרַשִׁ״י לוֹמַר כָּךְ? שֶׁמָּא הַסְּמִיכוּת אָתֵי לְכִדְדָרַשׁ בַּר קַפָּרָא, אוֹ לְדִבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. וּמַה רָאָה רַשִׁ״י עַל כָּכָה לַעֲשׂוֹת פֵּרוּשׁ שְׁלִישִׁי וְהִשְׁמִיט אוֹתָן שְׁנֵי פֵּרוּשִׁים שֶׁנִּזְכְּרוּ בַּגְּמָרָא?

ובמדרש תנחומא ויקחו אליך פרה אדומה, אמר הקב"ה למשה, אליך פרה, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה, דאמר רב הונא כתיב (תהילים ע״ה:ג׳) כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, וכתיב (זכריה י״ד:ו׳) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, דברים המכוסין מכם בעוה"ז עתידין להיות צפויין לכם לעוה"ב כהדין סמיא דצפי, שנאמר (ישעיהו מ״ב:ט״ז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם וגו' אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים, אעשם לא נאמר אלא עשיתים שכבר עשיתים לרבי עקיבא וחבריו. דבר אחר דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא וחבריו, (איוב כ״ח:י׳) וכל יקר ראתה עינו, זה ר' עקיבא. אמר שלמה (קהלת ז׳:כ״ג) כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, אמרתי אחכמה זה שכתוב (מלכים א ה׳:י׳) ויתן אלהים חכמה לשלמה, וכתיב (שם) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, ומה היתה חכמתן של בני קדם, שיודעים במזלות וערומים בחכמת הטיאר, הוא עוף שדרשו עליו (קהלת י׳:כ׳) כי עוף השמים יוליך את הקול. אמר רשב"ג בשלשה דברים אוהב אני את בני מזרח, שאין נושקין בפה אלא ביד, וכשחותכין הבשר אין חותכין אלא בסכין, וכשנוטלין עצה אין נוטלין אלא בשדה, שנאמר (בראשית ל״א:ד׳) וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. ומה היתה חכמתן של מצרים, את מוצא כשבקש שלמה לבנות בהמ"ק שלח אצל פרעה נכה אמר לו שלח לי אומנים בשכרן שאני מבקש לבנות בהמ"ק, מה עשה כנס כל אצטרולוגין שלו צפו וראו בני אדם שעתידין למות באותה שנה ושלחם לו, כשבאו אצל שלמה צפה ברוה"ק שהם מתים באותה שנה נתן להם תכריכיהן ושלחם אצלו ואמר לו לא היה לך תכריכין לקבור מתיך, הרי לך הם ותכריכיהן. ויחכם מכל האדם, מאדם הראשון. ומה היתה חכמתו של אדם הראשון, את מוצא שבשעה שבקש הקב"ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת ואמר (שם א) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו אמרו לפניו (תהילים ח׳:ה׳) מה אנוש כי תזכרנו, אמר להם אדם שאני רוצה לברוא חכמתו מרובה משלכם, מה עשה כנס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניהם אמר להם מה שמותן של אלו, לא ידעו, כיון שברא אדם העבירן לפניו, אמר לו מה שמותן של אלו, אמר לזה נאה לקרותו ארי ולזה שור ולזה סוס ולה חמור ולזה גמל, שנאמר (שם ב) ויקרא האדם שמות לכל הבהמות. והנה הם שמות מושכלות שהשכיל בחכמת האותיות לקרוא השמות כפי טבעי הבריות בגבורה וקלות ואכזריות ותמות, וכבר הזכרתי זה בסדר בראשית. אמר לו ואתה מה שמך, אמר לפניו, אדם, שנבראתי מן האדמה, אמר לו הקב"ה ואני מה שמי, אמר לו ה', אמר לו למה, אמר לפניו שאתה אדון כל הבריות, דכתיב (ישעיהו מ״ב:ח׳) אני ה' הוא שמי, שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותי. (מלכים ה) מאיתן האזרחי, זה אברהם, שנאמר (תהלים פט) משכיל לאיתן האזרחי, והימן זה משה שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא. וכלכל, זה יוסף, שנאמר (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף, אמרו המצריים כלום מלך עלינו עבד זה אלא בחכמתו, מה עשו הביאו שבעים פתקין וכתבו בהם שבעים לשון והניחום לפניו, וקרא כל אחד ואחד בלשונו, ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון הקדש שלא היו הם מבינים, שנאמר (תהלים פא) עדות ביהוסף שמו וגו'. ודרדע, זה דור המדבר שהיו כלן בני דעה. בני מחול, בנים שמחלה להם שכינה עון העגל. (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, אמר ר' שמואל בר נחמני חזרנו על כל המקראות ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים, אלא מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר הביא עליו כך וכך טעמים כך וכך משלים. וידבר על העצים, אמר מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ואזוב, על ידי שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, וכיון שהשפיל עצמו כאזוב נתרפא ונטהר באזוב. וידבר על הבהמה ועל העוף, אמר מפני מה בהמה נתרת בשני סימנין ועוף בסימן אחד, על שהבהמה נבראת מן היבשה שנאמר (בראשית א׳:כ״ד) תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, ועוף נברא מן המים שנאמר ישרצו המים וגו', או מן הרקק נברא. ועל הרמש, אמר מפני מה שמונה שרצים שבתורה הצדן והחובל בהן בשבת חייב ושאר שרצים פטור, מפני שיש להן עורות. ועל הדגים, שאינן טעונין שחיטה, שנאמר (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם, הנך בשחיטה והנך באסיפה. אמר שלמה ע"ה בכל אלה עמדתי ובפרה אדומה לא עמדתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, והי"א רחוק"ה בגימטריא פר"ה אדומ"ה.