נִֽדֲר֣וּ וְשַׁלְּמוּ֮ לַיהוָ֪ה אֱֽלֹהֵ֫יכֶ֥ם כָּל־סְבִיבָ֑יו יוֹבִ֥ילוּ שַׁ֝֗י לַמּוֹרָֽא׃
משנת ארץ ישראל
ביטוי ברור עוד יותר לחשיבות הנדר יש בספרי המקרא המאוחרים: "זבח לאלהים תודה, ושלם לעליון נדריך. וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני" (תהילים נ יד-טו). פסוקים אלו באים לאחר ההדגשה שה' איננו זקוק לקרבנות ואיננו "אוכל" מהם. הנדר הוא הבאת קרבן והוא מבטיח את עזרת ה'. לא נאמר שהנודר עושה כן לבקשה ספציפית מה', אלא שמי שנודר תישמע תפילתו, ואולי ציבור שהתנהגות זו מקובלת בו יזכה לישועה. כמו כן: "נדרו ושלמו לה' אלהיכם כל סביביו, יבילו שי למורא" (תהילים עו יב). אמנם אין כאן קריאה לנדור אלא דרישה שלא להשהות את תשלום הנדר, אך משתמע בבירור שנדר הוא התנהגות ראויה, ומדובר בנדר קרבן.
רש"י
עד כי יבא שילה. מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁהַמְּלוּכָה שֶׁלּוֹ, וְכֵן תִּרְגְּמוֹ אֻנְקְלוֹס. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה שִׁילוֹ – שַׁי לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, יֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא (תהילים ע"ו):