פרשנות מצטטת על תהילים עח:כט

שמעתי את תלונות בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים זה הדבור כבר אמרו משה לישראל (שמות ט״ז:ח׳), אבל נשנה בעבור שאמר שמעתי את תלונות בני ישראל, כי מתחלה אמר (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם לחם, כעושה עמהם חסד ברצונו או לזכותם, ועתה הגיד כי נחשב להם לעון, ובעבור התלונה יעשה עמהם כן כדי שידעו בו כי אני ה' אלהיכם, כי עד עתה אינכם מאמינים בה' אלהיכם, על כן אתם מתלוננים על נביאיו: ויתכן שמתחלה לא הבטיחם להיות להם המן כל ימי המדבר, והיו חושבים אולי יהיה ליום אחד או לשנים בהיותם במקום ההוא, ובנסעם משם יבאו אל לחם, ועתה אמר להם בין הערבים תאכלו בשר תמיד ובכל בקר ישבעו לחם כל ימי המדבר:
וכן דעת רבותינו שהיה השלו עמהם מן היום ההוא והלאה כמו המן, וכן נראה, כי על שני הדברים נתלוננו ובשניהם שמע את תלונתם ותאותם יביא להם, כי מה יתן להם ומה יוסיף להם בשר ליום אחד או לשנים, והפרשה שתפרש ותאריך בענין המן, כי כל מעשיו הם נפלאים, ותקצר בענין השלו, ויהי בערב ותעל השלו (פרק יג), כי הוא בנוהג שבעולם: וענין השלו השני בקברות התאוה (במדבר יא לא), כי לא בא להם ממנו עתה לשובע כאשר יאמר בכאן תמיד (בפסוקים ח יב) בשר לאכול ולחם לשבוע ויתכן שהיו גדוליהם לוקטין אותו, או שהיה מזדמן לחסידים שבהם, וצעיריהם היו תאבים לו ורעבים ממנו, כי לא יספר בשלו וילקטו המרבה והממעיט כאשר אמר במן, ולכך אמר שם (במדבר יא ד) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, ואמר (שם) וישובו ויבכו גם בני ישראל, שהיו גם מהם בוכים לו ולא כלם, ואז נתן להם ממנו לרוב מאד, כאשר אמר (שם לב) הממעיט אסף עשרה חמרים, ואכלו חדש ימים בשפע ההוא ושב לענינו הראשון ועל דרך הפשט היו כל מעשה השלו לעתים, והמן שהיה חיותם היה להם תמיד, כי עיקר תלונתם עליו כדכתיב כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב:

וְטַעַם לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לֹא שֶׁיַּעַזְרוּהוּ הַזְּקֵנִים לָתֵת לָהֶם בָּשָׂר, כִּי מֵאַיִן לָהֶם. וְעוֹד, אֲפִלּוּ בִּהְיוֹת לָהֶם פַּרְנָסִים רַבִּים לֹא יִתְלוֹנְנוּ רַק עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, כְּמִנְהָגָם לֵאמֹר לוֹ "לָמָּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם", וְהוּא שֶׁיִּתֵּן לָהֶם בִּתְפִלָּתוֹ כָּל מִשְׁאֲלוֹתָם וְתַאֲוָתָם יָבִיא לָהֶם. אֲבָל חָשַׁב מֹשֶׁה כִּי בִּהְיוֹת לָהֶם מַנְהִיגִים רַבִּים יְשַׁכְּכוּ חֲמָתָם וִידַבְּרוּ עַל לִבָּם בְּעֵת תְּלוּנָתָם. וְאֶפְשָׁר כִּי כַּאֲשֶׁר הִתְנַבְּאוּ הַזְּקֵנִים שֶׁנֶּאֱצַל עֲלֵיהֶם מִן הָרוּחַ וְיָדְעוּ הָעָם כִּי נֶאֱמָנִים הֵם לַנְּבִיאִים, לֹא יִתְאַסְּפוּ כֻּלָּם עַל מֹשֶׁה וְיִשְׁאֲלוּ תַּאֲוָתָם גַּם מֵהֶם.

ועל דרך הקבלה את כל מגפותי כמו ולא יעיר כל חמתו שבאורו כל שהיא חמתו וכן בכאן כל מגפותי חסר וא"ו מגפתי כל שהיא מגפתי. ואמר אל לבך כנגד לבך כלומר חוזק לבך הקשה והודיע אותו כי יכניע את לבו החזק במדת כל שהיא מגפתו והוצרך משה רבינו ע"ה במכה זו להתפלל בנשיאת כפים מה שאין כן בכל השאר מטעם שהיו בני אדם מתים בה לפחד הקולות ולמכת הברד שהיתה בהסכמת הוא ובית דינו כענין שכתוב (שמות ט׳:כ״ג) וה' נתן קולות וברד, ולכך הוצרך בבטולם לישא את כפיו כדי שיתקדשו כל העשר ושיכוין בהם לרום השמים שהודה בו פרעה עתה שכונתו נשיאת כפים אליו לבעבור ימשיך מלמעלה וישפיע למטה להפסיק הפורענות ולרחם על הארץ, וזהו שאמר משה אפרוש כפי אל ה' כלומר אפרוש כפי כנגד העשר ויתקדשו ואכוין בהם אל ה' ומיד הקולות יחדלון.