פרשנות מצטטת על תהילים עח:מז

לפי שהיו המצריים חושבים. בתנחומא וארא ושמ״ר פי״ב וס׳ והזהיר ב׳ ע״א ותד״א פ״ז ומובא בילקוט רמז קפ״ב. נמצא דרשה אחרת ברד מפני מה, מפני ששמו את ישראל נוטע גנות ופרדסים ואילנות וכרמים לפיכך הביא עליהן ברד ושבר אילנותיהן. וכאשר הביא רבינו מובא ג״כ בס׳ והזהיר דף ג׳ ע״א ולמה הכה הברד חשבו המצרים שיהיו ישראל בוצרין את כרמיהן לפיכך הרג בברד גפנם ושקמותם בחנמל (תהילים ע״ח:מ״ז) בא חן מל וקיצץ את האילנות. ובעל ס׳ והזהיר הביא בתחלה (דף ב׳ ע״א) כמו שמצא בתנחומא ושמ״ר ואח״כ (דף ג׳ ע״א) הביא דרשה אחרת, ואולי היה כן לפניו במדרש השכם. אשר גם דברי רבינו נובעים משם.

ואחריו וכו׳. פירוש דק״ל לרש״י דהוה סגי למכתב ואחריו לא יהיה ואמאי הדר וכתב כן אלא לומר דוקא כן בענין זה הוא דלא נהיה עוד אבל בענין אחר אה״נ ומ״מ הקו׳ מבוארת לפירושו דה״נ במצרים היו מינין הרבה כדכתיב בס׳ תהלים אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר וכתיב ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה ואע״ג דהכא לא כתיב אלא ארבה על כרחין שהוא שם כולל וכבר הקשו כן המפרשים והנה הר״אם ז״ל תירץ דמ״מ בשל משה לא היו אלא ג׳ מינין ארבה ילק חסיל ובשל יואל היה ג״כ גזם ונמצא דשל יואל גדול מצד ריבוי המינין ושל משה גדול מפני גודל הריבוי ע״ש. ומלבד שהוא דוחק גדול ואין לשון רש״י סובלו ועוד דמל׳ רש״י בפירושו ליואל מוכח בהדיא שלא כדברי הרב כדלקמן בר מן דין הרי כתיב נמי בס׳ תהלים ושקמותם בחנמל ופי״רשי שם מין ארבה ע״ש. ונוכל לומר דהיינו מין גזם ואלו יונח שאינו אלא מין אחר הרי נמצא שגם בשל משה איכא ד׳ מינין כמו בשל יואל ועם היות שהר״דק מפ׳ בחנמל מין ברד מידי הוא טעמא אלא לרש״י הרי רש״י פי׳ ארבה ונמצא שאינו מתקיים תירוץ הרב. ובש״ח ראיתי דלעולם בשל משה לא היה אלא מין א׳ ובתהלים עשה כן ליפות המליצה ע״כ. ואחר המחילה לא נהירא כלל דאטו כדי ליפות המליצה לימא מילי דשקרא. ומה גם דברוח הקדש נאמר. והר״ב דבק טוב תירץ דהתם בשל יואל היו מינין ארבה ביחד אבל בשל משה מין א׳ היום ומין א׳ למחר ע״כ. והא נמי במחילה מכבודו ליתא דבהדיא כתיב התם ביואל יתר הגזם אכל הארבה וכו׳ ופי׳ שם הר״דק מה שהותיר הגזם בשנה ראשונה אכל הארבה בשנה שנייה כי לא באו הד׳ מינים בשנה א׳ אלא זא״ז בד׳ שנים. וכן פיר״שי גופיה שם בפ׳ כמוהו לא נהיה מן העולם לבוא כל המינין הללו זה אחר זה אבל מין ארבה לבדו לא היה כמו אותו של מצרים ע״כ. באופן שבהכרח צ״ל דמ״ש רש״י בכאן מינין הרבה שהיו יחד לאו דוקא יחד אלא כלו׳ באותו הרעב היו מינין הרבה אבל לעולם בזה אח״ז היו דאל״כ מלבד שדבריו סותרי׳ זה את זה הרי הוא ג״כ נגד הכתוב כדלעיל ונמצא שעם כל הכתוב אכתי קושיין כדקיימא קיימא. ואפשר לומר שבשל משה אה״נ שהיו הרבה מינין. אבל מ״מ נחלקו למקומות הרבה זה על הזרעי׳ וזה על הירקות וזה על האילנות וכדומה. והכי איכא למשמע מקראי דבתהלי׳ דכתיב ויתן לחסיל יבולם ויגיע׳ לארבה ושקמות׳ בחנמל. אבל בשל יואל היו מינין הרבה במקו׳ אחד ועדיין הוא דחוק. וקושטא דמלתא כמ״ש הר״דק שם ביואל וז״ל כי הארבה שהיה במצרי׳ לא היה אלא מין א׳ ואע״פי שאמר בס׳ תהלי׳ ויתן לחסיל וכו׳ הארבה היה עיקר ושני המינין (קאמר שני לפום שיטתיה דמפ׳ חנמל מין ברד אבל לפי״רשי נימא שלשה) באו עמו לפיכך לא נזכר בתורה אלא הארבה ולא היה אלא עת אחת וזה היה ד׳ מינין ובאו בד׳ שנים וכו׳ עכ״ל וגם רש״י נר׳ שזו כוונתו כלו׳ שהארבה היה העיקר ושאר המינין טפלי׳ לו מש״אכ בשל יואל:

את כל מגפותי. על דרך הפשט קרא למכת הברד כל מגפותי מפני שבמכת הברד נכללות מגפות הרבה על האדם ועל הבהמה, וזהו מאדם ועד בהמה ושבירת כל האילנות ואין צריך לומר אבוד התבואה והפירות וכל טוב הארץ מרוב הפלגת קרירות הברד, וכן אמר דוד המע"ה (תהילים ע״ח:מ״ז) ושקמותם בחנמל הוא מין ממיני הברד והוא הקרח החזק המשבר פרחי האילנות ומיבש הלחות. ואמרו רז"ל למה נקרא שמו חנמל שהיה בא ונח על השקמים ומל וכל שכן הברד הזה שהיה האש מתלקחת בתוכו.