אָ֭כֵן כְּאָדָ֣ם תְּמוּת֑וּן וּכְאַחַ֖ד הַשָּׂרִ֣ים תִּפֹּֽלוּ׃
אור החיים
אָכֵן כַּוָּנַת הַכְּתוּבִים לִשְׁמֹר דֶּרֶךְ ה׳, כִּי כָּל אָרְחוֹתָיו חַיִּים עַד הָעוֹלָם. וְהִנֵּה בְּבוֹא אֱלֹהִים לְסַדֵּר שְׁנֵי עוֹלָם אֲשֶׁר נִסְדְּרוּ בַּדּוֹרוֹת לְכַמָּה סִבּוֹת נִגְלוֹת וְנִסְתָּרוֹת, וְהֻצְרַךְ לְהַזְכִּיר מִיתַת אָדָם וְיוֹצְאֵי חֲלָצָיו, הִקְדִּים לְהָסִיר טַעֲנַת טוֹעֵן כְּנֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ: אֵיךְ יִמְאַס יְגִיעַ כַּפָּיו? כִּבְיָכוֹל, יֵשׁ יוֹצֵר אֲשֶׁר יִשְׁבֹּר כֵּלָיו? יֵשׁ בּוֹנֶה סוֹתֵר בִּנְיָנָיו? יֵשׁ טוֹרֵחַ וּמַפְסִיד טִרְחָתוֹ? וְיוֹתֵר תִּגְדַּל הַתְּמִיהָה בְּהַגְדִּיל עֵרֶךְ הַהוֹוֶה וְנִפְסָד, וְלָמָּה יַעֲשֶׂה כָּכָה? הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַבּוֹנֶה עוֹלָמוֹ לְצֹרֶךְ הָאָדָם וְיִשְׁבְּרֶנּוּ בְּפֶתַע, וְנִמְצָא חֶמְדַּת הַכֹּל מֻפְסֶדֶת וְאֵין הֶפְסֵד נוֹגֵעַ אֶלָּא לִבְעָלֶיהָ. אֲשֶׁר עַל כֵּן קֹדֶם שֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב מִיתַת אָדָם, קָדַם וְאָמַר כִּי לֹא מֵה׳ הָיָה הַדָּבָר לְהָמִית דּוֹר חֶמְדַּת הַבְּרִיאָה, אֶלָּא הוּא הַסּוֹבֵב לְעַצְמוֹ לָמוּת. וְהוּא אָמְרוֹ זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת, פֵּרוּשׁ אֲשֶׁר הוֹלִיד אָדָם בְּאֶמְצָעוּת מַעֲשָׂיו, כִּי תּוֹלְדוֹת יֵאָמֵר עַל הַבָּנִים וְעַל הַמַּעֲשִׂים כְּדֶרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא, נח) בְּפָרָשַׁת ״אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ״ וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: עִקַּר תּוֹלָדוֹת שֶׁל צַדִּיקִים מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. הִנֵּה שֶׁיֹּאמַר עַל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם בְּהַנְהָגוֹתָיו לְשׁוֹן תּוֹלָדוֹת, גַּם כָּאן יַגִּיד תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּי מִמֶּנּוּ יָצְאוּ הַדְּבָרִים הֵפֶךְ חֵפֶץ ה׳, כִּי ה׳ חָפַץ בְּיוֹם שֶׁבְּרָאָם לִהְיוֹת בִּדְמוּת אֱלֹהִים. וְהוּא אָמְרוֹ: בְּיוֹם בְּרֹא אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ, פֵּרוּשׁ תִּקְּנוֹ לִחְיוֹת תָּמִיד, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (תהילים פ״ב:ז׳): ״אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וְגוֹ׳ אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן״, הֲרֵי זֶה מַגִּיד כִּי בְּאָמְרוֹ אֱלֹהִים – חַיִּים עַד הָעוֹלָם. וְאָמְרוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם יַגִּיד כִּי מַה שֶׁאָמַר ״בִּדְמוּת אֱלֹהִים״ וְגוֹ׳ הָיְתָה גַּם הַנְּקֵבָה בְּגֶדֶר זֶה. גַּם נִתְכַּוֵּן לוֹמַר שֶׁהֲגַם שֶׁבְּרָאָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים לִחְיוֹת לְעוֹלָם, אַף עַל פִּי כֵן בְּרָאָם זָכָר וּנְקֵבָה לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת.
תורה תמימה
מי כהחכם וגו׳. ד"א מי כהחכם אלו ישראל דכתיב בהו עם חכם ונבון, ומי יודע פשר דבר שהיו יודעין לדרוש את התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, ועוז פניו ישונא – שכשעמדו על הר סיני ואמרו נעשה ונשמע ניתן עליהם מזיו השכינה, וכשחטאו נשתנו פניהם חיתכן דרומז לאגדה דשבת פ"ח א', בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים וכשחטאו [בעגל] ירדו ששים רבוא של מלאכי חבלה ופרקום, וזהו פי' הכתוב (פ' תשא) אחר מעשה העגל ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, והיינו הענין מזיו השכינה מקודם, ע"י הכתרים, ומשנוי הפנים אח"כ, ע"י הפרקתם. ומה שמכונים בזה בלשון עוז י"ל ע"פ מ"ש בביצה כ"ה ב' דישראל עזין שבאומות, ואשר לתכלית זה נתנה להם התורה. ואע"פ דעוז דהכא קאי על אור הפנים בכ"ז מדלא כתב בלשון כזה ואור פניו אלא ועוז י"ל דכיון גם לענין עוז שבנפש, כמבואר. , ואף הקב"ה שינה עליהם את הדברים ואמר (תהלים פ"ב) אכן כאדם תמותון טסמך על לשון ראש הענין אני אמרתי [בשעת מת"ת] אלהים אתם, אכן [לאח"כ כשחטאו] כאדם תמותון, וע"פ הדרשה באגדות [הובא בפירש"י שם] אני אמרתי אלהים אתם שתהיו כמלאכים שאין מלאך המות שולט בכם, אכן לאחר שחבלתם מעשיכם כאדם תמותון ע"פ מלאך המות. ונראה דמ"ש שאין מלה"מ שולט בכם אע"פ דכלל ענין מיתה נגזרה על האדם עוד מימי אדה"ר, אך הכונה שמיתתכם לא תהא ע"פ מלה"מ אלא כמו מיתת צדיקים דכתיב בהו ע"פ ה' וכמו במשה ואהרן וכמ"ש בב"ב י"ז א' דמיתתם [ועוד במיתת צדיקים] היתה בנשיקה ע"פ ה'. .
(שם)
(שם)
גור אריה
משל לבן שפחה וכו'. ואם תאמר, דמה ענין פרה אדומה – שהיא מטהרת טומאת מת – לכפר על מעשה העגל. ויש לתרץ, דאילו לא חטאו בעגל היו חיים לעולם, כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (ה. ), אמר רבי יוסי, לא קבלו ישראל את התורה אלא שלא ישלוט בהם מלאך המות, דכתיב (ר' דברים ה, כו) "למען ייטב לך ולבניך עד עולם", וכשחטאו בעגל אמר הקדוש ברוך הוא חבלתם מעשיכם – "אכן כאדם תמותון" (תהלים פב, ז), ולפיכך המיתה היא חטא העגל בעצמו. לכך אמר הקדוש ברוך הוא 'תבא אמו ותקנח וכו", ולפיכך מטהרין טומאת מת בה:
אמנם מה שאמרו (תנחומא כאן, ח) 'תבא אמו ותכפר על מעשה עגל', רמזו בזה רמז מופלג בחכמה מאד, כי כאשר חטאו ועשו העגל סבה והתחלה, מה שאינו התחלה, הוצרכו כפרה להורות כי אין העגל סבה והתחלה, רק שיש סבה והתחלה לעגל, והיא האם. ואין להקשות, דיאמרו שהאם התחלה, זה אינו, כי אין נקבה התחלה, שהיא עלולה, ואינה עלה, הנה הכל עלול ואינו עלה. ובזה האם מקנחת טינוף העגל בנה. ואף כי גם כן בעלי עבודה זרה אומרים כי העגל הוא עלול, מכל מקום היו אומרים שהאדם יש לעשות אותו התחלה אליו. וזהו כל הטועים אחר עבודה זרה, שמודים שהוא יתברך התחלת הכל, רק שאומרים שיש לעשות התחלה אל האדם. והנה כפרתם שהיו מודים שאין לעשות התחלה לאדם, רק העגל נחשב עלול אל האדם, ואין התחלה לאדם רק השם יתברך. ולפיכך כאשר הודו שהעגל נחשב עלול מן הפרה, זהו כפרה על חטאם שעשו העגל התחלה, ולפיכך האם מקנח טינוף העגל:
ועוד יש בזה דברי חכמה, כי כאשר חטאו בעגל ועשו להם התחלה, והיא אינה התחלה, היה כפרתם להורות כי דבר זה שעשו אינו התחלה, אבל יש לו דבר שנתהווה ממנו, ולאותו דבר שנתהווה ממנו יש לו דבר גם כן שנתהווה, עד שחוזר אל יסוד הפשוט. וכאשר חוזר אל יסוד הפשוט, הנה אינו נמצא לגמרי. ולפיכך כפרת חטא העגל כאשר לקחו פרה, שממנו נתהוה הדבר ששמו הם התחלה, ושרפו אותה עד ששב לאפר, שהוא עפר, יסוד פשוט. בזה נראה שמה ששמו הם התחלה אינו התחלה, רק סופו חוזר אל הדבר שממנו נתהוה, וחוזר אל יסוד פשוט, ואין לשום אותו התחלה. ואולי תשאל, שהיה לשרוף העגל עד שיחזור ליסוד העפר, אין זה קשיא, כי מפני שהנקבה יותר יש בה יסוד עפר, וקרובה אל יסוד הפשוט, לכך עליה בפרט נאמר שנתהוה מן יסוד העפר, ושב אליו גם כן. אבל בעגל, אין עיקר שלו יסוד העפר, לכך אין חזרת העגל – ששמו אותו התחלה – לשוב אל יסוד הפשוט, רק על ידי אמצעי, שהעגל נתהוה מן הפרה, והיא קרובה אל יסוד עפר – שבה ליסוד הפשוט:
וראוי שתטהר טומאת מת, [ד]אין ספק כי אין דבר שיש בו ענין עבודה זרה כמו העגל, שהוא מוכן לעבודה זרה ביותר, ראש לכל העבודה זרה, לכך בחרו אותו לעבודה זרה בפרט. לכך הפרה הזאת היא הסתלקות עבודה זרה מן העולם. והעבודה זרה והמת ענין אחד, שהרי תיקרא עבודה זרה 'מת', "ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח) . וכמו שהפרה הסתלקות עבודה זרה, היא הסתלקות טומאת המת גם כן. כלל הדבר, שהפרה – אפרה הסתלקות רוח הטומאה, שהרי חזר ליסוד הפשוט. ומפני שאפר הפרה היא הסתלקות העבודה זרה, שהרי כאשר יחזור אל האפר הזה הוא הסתלקות העגל לגמרי, וחזר אל דבר הפשוט, ולפיכך אפר הזה מסלק טומאת המת כאשר יזרוק עליו, כי האפר הזה הוא יסוד פשוט, אשר שבה אליו הפרה שממנו נתהוה העגל, ראש לכל עבודה זרה. ודבר זה ידוע לחכמים. והדברים האלו דברי חכמה מאוד, כתבנו אלו דברים, מפני שבעל המדרש (תנחומא כאן אות ח) אשר אמר 'תבא הפרה ותקנח טינוף הבן', נתן מקום לנו שהוצרכנו לפרש דברים אלו. והם דברים ברורים מאוד בסוד הפרה, ודי בזה:
אמנם מה שאמרו (תנחומא כאן, ח) 'תבא אמו ותכפר על מעשה עגל', רמזו בזה רמז מופלג בחכמה מאד, כי כאשר חטאו ועשו העגל סבה והתחלה, מה שאינו התחלה, הוצרכו כפרה להורות כי אין העגל סבה והתחלה, רק שיש סבה והתחלה לעגל, והיא האם. ואין להקשות, דיאמרו שהאם התחלה, זה אינו, כי אין נקבה התחלה, שהיא עלולה, ואינה עלה, הנה הכל עלול ואינו עלה. ובזה האם מקנחת טינוף העגל בנה. ואף כי גם כן בעלי עבודה זרה אומרים כי העגל הוא עלול, מכל מקום היו אומרים שהאדם יש לעשות אותו התחלה אליו. וזהו כל הטועים אחר עבודה זרה, שמודים שהוא יתברך התחלת הכל, רק שאומרים שיש לעשות התחלה אל האדם. והנה כפרתם שהיו מודים שאין לעשות התחלה לאדם, רק העגל נחשב עלול אל האדם, ואין התחלה לאדם רק השם יתברך. ולפיכך כאשר הודו שהעגל נחשב עלול מן הפרה, זהו כפרה על חטאם שעשו העגל התחלה, ולפיכך האם מקנח טינוף העגל:
ועוד יש בזה דברי חכמה, כי כאשר חטאו בעגל ועשו להם התחלה, והיא אינה התחלה, היה כפרתם להורות כי דבר זה שעשו אינו התחלה, אבל יש לו דבר שנתהווה ממנו, ולאותו דבר שנתהווה ממנו יש לו דבר גם כן שנתהווה, עד שחוזר אל יסוד הפשוט. וכאשר חוזר אל יסוד הפשוט, הנה אינו נמצא לגמרי. ולפיכך כפרת חטא העגל כאשר לקחו פרה, שממנו נתהוה הדבר ששמו הם התחלה, ושרפו אותה עד ששב לאפר, שהוא עפר, יסוד פשוט. בזה נראה שמה ששמו הם התחלה אינו התחלה, רק סופו חוזר אל הדבר שממנו נתהוה, וחוזר אל יסוד פשוט, ואין לשום אותו התחלה. ואולי תשאל, שהיה לשרוף העגל עד שיחזור ליסוד העפר, אין זה קשיא, כי מפני שהנקבה יותר יש בה יסוד עפר, וקרובה אל יסוד הפשוט, לכך עליה בפרט נאמר שנתהוה מן יסוד העפר, ושב אליו גם כן. אבל בעגל, אין עיקר שלו יסוד העפר, לכך אין חזרת העגל – ששמו אותו התחלה – לשוב אל יסוד הפשוט, רק על ידי אמצעי, שהעגל נתהוה מן הפרה, והיא קרובה אל יסוד עפר – שבה ליסוד הפשוט:
וראוי שתטהר טומאת מת, [ד]אין ספק כי אין דבר שיש בו ענין עבודה זרה כמו העגל, שהוא מוכן לעבודה זרה ביותר, ראש לכל העבודה זרה, לכך בחרו אותו לעבודה זרה בפרט. לכך הפרה הזאת היא הסתלקות עבודה זרה מן העולם. והעבודה זרה והמת ענין אחד, שהרי תיקרא עבודה זרה 'מת', "ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח) . וכמו שהפרה הסתלקות עבודה זרה, היא הסתלקות טומאת המת גם כן. כלל הדבר, שהפרה – אפרה הסתלקות רוח הטומאה, שהרי חזר ליסוד הפשוט. ומפני שאפר הפרה היא הסתלקות העבודה זרה, שהרי כאשר יחזור אל האפר הזה הוא הסתלקות העגל לגמרי, וחזר אל דבר הפשוט, ולפיכך אפר הזה מסלק טומאת המת כאשר יזרוק עליו, כי האפר הזה הוא יסוד פשוט, אשר שבה אליו הפרה שממנו נתהוה העגל, ראש לכל עבודה זרה. ודבר זה ידוע לחכמים. והדברים האלו דברי חכמה מאוד, כתבנו אלו דברים, מפני שבעל המדרש (תנחומא כאן אות ח) אשר אמר 'תבא הפרה ותקנח טינוף הבן', נתן מקום לנו שהוצרכנו לפרש דברים אלו. והם דברים ברורים מאוד בסוד הפרה, ודי בזה: