אַ֭חַת נִשְׁבַּ֣עְתִּי בְקָדְשִׁ֑י אִֽם־לְדָוִ֥ד אֲכַזֵּֽב׃
רבנו בחיי
ויש לך להתעורר בלשון משה שאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה', כי מטעם זה הוצרך להזכיר לה' ולא אמר כי ידור נדר אליו, וזהו כח הנדר שהוא למעלה מן השבועה, שהוא לשון נגזר משבעה, ולכך ראוי הנדר שיחול על המצות כי המצות מתוך השבעה נתנו, והם שבעה קולות שבמתן תורה וכבר בארתי שם, ולפיכך באה השבועה בכל התורה כלה בלשון בי"ת, כענין (שמות ל״ב:י״ג) אשר נשבעת להם בך, (תהלים פט) אחת נשבעתי בקדשי, (בראשית כ״ב:ט״ז) בי נשבעתי, (דברים ו׳:י״ג) ובשמו תשבע, (ישעיהו ס״ב:ח׳) נשבע ה' בימינו, כי הימין מכלל השבועה, והעד על זה מלת נשבע, והנדר הוא בלמ"ד (תהילים קל״ב:ב׳) נדר לאביר יעקב, וכן בכאן כי ידור נדר לה', (שם כד) לה' הארץ ומלואה, שההמשכה תפסק מן העליונים והשפלים וישוב הכל ליסודו הראשון. ומכאן תבין בבאור מאמר חכמי האמת שאמרו שהשבועה הוא כנשבע במלך עצמו, והנדר הוא כנשבע בחיי המלך, כי חיי המלך עיקרו של מלך, וזה מבואר.
מצודת דוד
אם אתן. ענין שבועה הוא וגזם ולא אמר והרי הוא כאדם האומר כך וכך יהיה אם אעשה הדבר הזה וכן אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב (תהילים פ״ט:ל״ו):
מחוקקי יהודה; קרני אור
[י] מלת "אם" בכל מקום מספקת, אל תחשוב בה בלתי זה, והיא באה ברוב מקומות השבועה, אם תשקור לי, "ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי" (שא"ג יד) "אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב" (תה' פט לו) (רמב"ן) וביאורה בכל מקום שתבוא על שבועה כמו "שלא", וכן ת"א "דלא תשקר בי":