פרשנות מצטטת על תהילים פט:מט

מי גבר יחיה. תהלים פ"ט במזמור של איתן האזרחי שמיוסד לתלונה ותפלה על הפסק מלוכת זרע דוד וכאן אמר הקב"ה מי גבר יחיה וגו' ויתכן שדורש כן על שכתוב בפסוק הקודם זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם מי גבר יחיה ולא יראה מות וגו' וכל המזמור מדבר איתן עבור דוד מגדולתו והשפלתו רק שני פסוקים אלו מפסיקים כל הענין ומי הוא שאומר זכר אני מה חלד הלא איתן אינו מדבר על עצמו כלום בכל המזמור כנ"ל ואיך נהפך לטענת המות באמרו מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו משאול סלה שאין זה שייך לכל הענין של המזמור ע"כ דורש ע"פ מדה כ' אם אינו ענין לכסא דוד תניהו ענין למשה והקב"ה והרי המזמור הסמוך הוא תפלה למשה וכן במזמור זה ב' פסוקים אלו שייכים למשה שאמר זכר אני מה חלד כמה גדלתני בחלד יותר מהכל כמ"ש אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו' והייתי סבור שכן יהיה סופי גדול מהכל ועתה אתה משפילני עד מות א"כ על מה שוא בראת כל בני אדם והשיב לו הקב"ה כך מדתי וחוקי עם כל אבותיך וכן עמך ואין לשנות שלא יתכן לומר שמשה יאמר כן שהרי יבקש שיחיה ואיך יאמר שכולם מתים וא"כ בהכרח שימות גם הוא אלא שהקב"ה אמר כן לטענה שגם הוא ימות:

וְהוֹסִיף ״וְאַל יָמֹת״, לְפִי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תמיד לב) מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיִחְיֶה, יָמִית עַצְמוֹ. אֲבָל הוּא יִחְיֶה וְלֹא יִצְטָרֵךְ לְהָמִית עַצְמוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים פט מט): ״מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָוֶת״, כִּי אִם יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ אָז בְּלִי סָפֵק יָמִית עַצְמוֹ, וְכֵן בְּהֵפֶךְ. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (סנהדרין צב.): ״יְחִי רְאוּבֵן״ בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְאַל יָמֹת״ לָעוֹלָם הַבָּא. וּלְפִי שֶׁעוֹלָם הַבָּא נֶעְלָם, עַל כֵּן נִשְׁאֲרוּ חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא בְּדִיּוּק שֶׁל ״וְאַל יָמֹת״ בְּרֶמֶז, וְסָמִיךְ לֵיהּ ״וְזֹאת לִיהוּדָה״, כִּי גַּם הוּא נִתְבָּרֵךְ בָּעוֹלָם הַבָּא, לְפִי שֶׁהָיוּ עַצְמוֹתָיו מִתְגַּלְגְּלִין, וּכְפֵרוּשׁ רַשִׁ״י. אוֹ לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יא): ״כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה״, וּרְאוּבֵן הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״יְחִי רְאוּבֵן וְגוֹ׳, וְזֹאת לִיהוּדָה״, כִּי מִי גָּרַם לִרְאוּבֵן שֶׁיּוֹדֶה, יְהוּדָה וְכוּ׳ (סוטה ז:).

"וְאֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי", אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת תָּמוּת. פירש רש"י באיזה יום מהשבוע וכו', יש להקשות מה תועלת יש לו בידיעה זו, אם חשב לעסוק בתורה באותו יום לברוח מן המות, זה לא יתכן שיחשוב כך שיוכל אדם לברוח מן המות, צא ולמד ממשה רבינו ע"ה! ועוד הוא עצמו כתב בתהלים (פט, מט) מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה? ועוד למה בקש שימות באחד בשבת או בערב שבת והלא בדעתו חשב לעשות תיקון שיעסוק בתורה ובזה לא יוכל מלאך המות ליקח נפשו? ורש"י ז"ל פירש 'כדי שיתעסקו בו ובהספידו' ועל זה קשה אם יפטר בשבת יתעסקו כראוי באחד בשבת, ומה הפרש יש אם יתאחר הדבר איזה שעות, ואם ירצה יתפלל שימות בשבת בסוף היום ואז גם כן יתעסקו בו תיכף כשהתפלל שימות, בע"כ לא בירר תפלתו ושמא ימות בסוף היום וגם כך לא יוכלו להתעסק בו אלא עד אחר שבת? ונראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה ידע שיש לו שונאים שמליזין עליו מענין בת שבע, והיו אומרים עליו שנפטר קודם זמנו בשביל עון זה חס וחלילה, ובפרט כי היו אומרים שהיה צריך לחיות ק"מ [140] שנה כנגד שבעים דאדם הראשון ושבעים דאבות, ולכן כשהיה נפטר בשבעים היו מליזים שנפטר בחצי זמנו, אשר על כן חשב לעשות המצנאה אחת דמוכח ממנה שנפטר בזמנו, והוא שרצה לידע באיזה יום מהשבוע ימות כדי שאותו היום יעסוק בתורה ולא יפסוק רגע, וידוע דאמרו רבותינו ז"ל התורה מצלת ממיתה שלא בזמנה אבל מן מיתה בזמנה אינה מצלת, ולכן הוא שהיה עוסק בתורה כל אותו היום ועם כל זה נפטר נמצא מת מיתה בזמנה. אמנם אחר שאמר לו הקב"ה שימות בשבת אז נסתרה הוכחה זאת, שחשב כי אמר בשבת מחויב אדם לאכול שלש סעודות ואם כן עת אכילה מוכרח להיות בטל מעסק תורתו, והשתא אם יפטר בו ביום עדיין יש פתחון פה לאויביו לומר לעולם מת שלא בזמנו בשביל עון בת שבע, והא דלא הצלתו התורה כיון דבאמת היא מצלת ממיתה שלא בזמנה, היינו מפני שנפטר בעת שהיה אוכל דאז היה פסיק פומיה מגרסא, והתורה לא תציל אלא רק בעידנא דעסיק בה, ולכך בקש מהקב"ה שימית אותו באחד בשבת או בערב שבת שהוא חול שיוכל להתענת בו, ואז לא יהיה פסיק פומיה מגרסא כלל, וממילא יהיה מזה הוכחה ברורה שמת בזמנו ולא יליזו אויביו שפתים עליו בזה. וסוף דבר אחר ששמע מהקב"ה שעסק תורתו חביב עליול יותר מאלף עולות, אז חשב מעתה איש כמוני יכול לבטל עונג שבת ולעסוק בתורה, ונהג עתה כמו היה נוהג מר בריה דרבינא להתענות גם בשבתות וכן עשה, והוה יתיב וגריס כוליה יומא ממש ולא היה אוכל ושותה ביום כלל, ואז בזה אם יפטר ביום יהיה מן עסק תורתו הוכחה שמיתתו היתה בזמנה וכאמור. ונראה דלא נהג בזה אלא רק בשנת השבעים שידע שימות באותה שנה כי הוא היה יודע מספר שנותיו, והא דְּאִיפְחִית דַּרְגָּא לא נפל חס וחלילה! אלא רק זה היה סיבה שישתוק באותה רגע מדברי תורה.