פרשנות מצטטת על תהילים פ:יד

נתן הקב"ה לפנחס החיים והשלום כדאמר (מלאכי ב) בריתי היתה אתו החיים והשלום הוא סוד השכיבנו אלקינו לשלום והעמידנו מלכינו לחיים שהם ב' יחודין ובלילה רחל מוסרת סימניה תחת המטה בסוד ד' דנחית לג' עולמות בי"ע וה"ו יורדת דאימא אוזיפת לברתא מנהא ואז נקראת מלכות אלקים בסוד (תהלים מז) מלך אלקים על גוים (שם קג) ומלכותו בכל משלה (שם מז) אלקים ישב על כסא קדשו שהוא עולם הכסא (בראשית כט) ויהי בבוקר והנה היא לאה זיווג עלאה ופנחס זכה במצוה זו שמסר עצמו על קדושת השם ויקח רמ"ח בידו ושם נפשו בכפ"ו ר"ל שבזה שמוסר עצמו למיתה מוסיף כח ג"כ עלאה כפופה ופשוטה בסוד כ"ך עלה במחשבה דאתמר גבי ר"ע שכתבתי לעיל וגם בפ' וישלח. ז"ס (שמואל א כח) ואשים נפשי בכפי לכן זכה לתרין סיטרין אלו חיים לקבל יחוד עליון ושלום לקבל יחוד תחתון שהוא שמע וברוך וז"ס מ' שחטף פנחס דהות טאס מלאה דם על משירייהון דישראל זכות תרין יחודין אלו גם לפי שא"הר נידון בנשירות איברים הוא סוד כ"ך עלה במחשבה ב"פ ך' הרי מ' שהיו איבריו נושרים ממנו וסוד הענין כי כל הנשמות הכלולות בו שהיו איברים שלו הנה פרחו ממנו באותה שעה שחטא וחזרו לעלות ממנו ונתנו לתוך הקליפות ואלו הנשמות אנו צריכין להעלות בכל יום ויום ע"י תפלתינו ולא היה אד"ה ראוי להשתמש באותן אורות ונתמעטו ממנו ומפני הפגם נתאחזו החיצונים באותן הנשמות עד שנפלו בקליפות ומטו רגלין ברגלין ועליה אתמר (בראשית כט) וישא יעקב את רגליו ותיקן אז שהלך השטן לדרכו ארצה בני קדם ובלעם שהלך לשם לגבי עזא ועזאל לחץ האתון רגלו אל הקיר ולפי שמשה זכה ונטל כל האורות כל הי' כתרים שהיו לו לאד"ה לכלם זכה משה ועתה זכה פנחס ליטול כל כתרים אלו ונתוספה י' לפינחס ומשה בעצמו בא ואמר לו הנני נותן לו את בריתי שלום ולכן י' קטיעא כי אותה י' שהיתה קטיעה עד הנה מחטאו של אד"הר עתה נשלמה בפנחס ז"ש ויקח רמ"ח ב"ידו ר"ל שלקח כל הכתרים פרצוף שלם מן רמ"ח איברים שנשרו כל איבריו של אד"הר ועתה משתלם רמ"ח בכלל שהוא קומתו של אד"הר כולל בידו קרי בי' ביו"ד בברית דיליה וכמו שכל ס' רבוא היו כלולים במשה וכד אתכנש שמשא אתכנשו שיתין רבוא כוכביא עימיה שהםכל הדור המדבר כן בימי אליהו היתה הנבואה מתפשטת מס' רבוא נביאים וכד איסתלק אליהו נסתלקו עמו כל ס' רבוא נביאים ז"ש בגמרא מנ"ל שבעל מום פסול בעבודה בריתי שלום והא שלום כתיב א"ר נחמן דשלום היא ו' קטיעא רומזת על סוד י' פרצופין אלו שניתקנו ע"י לכן התחיל במדרש ילקוט ע"פ ויהי אחרי המגיפה זש"ה (תהלים צד) אם אמרתי מטה רגלי חסדך י"י יסעדני כי במה שחטאו ישראל בזנות גרמו על דמטו קליפין רגלין ברגלין (משלי ה) רגליה יורדות מות שגרמו שאותיות מות ירדו למטה ז"ס מטה רגלי מטו קליפין רגלין ברגלין עד שנתן הקב"ה חסד לפנחס כהונת עולם ובזה זכה להוריד אות מ' ואיתעביד מן ר"ח פינח"ס רמ"ח גם ו' של מות הוריד ונעשה רומח ז"ש (דברים לג) אף חובב עמים כל קדושיו בידך שבשביל שמסרו על קדושת השם בידו (תהלים יז) ממתים ידך בזה הם תכו לרגליך (שם לו) אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני כי שם נפלו פועלי און דחו ולא יכלו קום אבל גבי האי אתמר (משלי ל) ומלך אלקום עמו (שם כד) כי שבע יפול צדיק וקם וכן בלעם איקרי קמיאל (דברים לג) ל"א ק"ם וגו' בישראל כמשה אבל בא"הע קם וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב כד"א (תהלים קי) מחץ ראש על ארץ רבה לקיים קרא רבה אמונתיך ואחרי שנמחץ אותו ראש כמו שנמחץ ראשו ע"י חושים בן דן ומונח בעוטפיה דיצחק אז (שם) מנחל בדרך ישתה אז (יואל ד) ומעין מבית י"י יצא והקש' את נחל השיטים שסופו להתרפאות על כן ירים ראש כזכות אבותיו הקדושים שהם בצדקתם יוציאו (ירמיה טו) יקר מזולל ויהיה להם מקום זה ובלעם שראה זה אמר כי מ"ראש צ"ורים א"ראנו ר"ת מצ"א או מוצא עם תיבת ו"מגבעות שתרווייהו מ"צא בגימ' סמא"ל מוצא היא נוקבא חייבתא בישא שגם אותו הראש יהיה מתוקן לע"ל ז"ש לא קבה א"ל שהרי שם אל יש לו בקדושה ולע"ל (משלי ל) ומיץ אף יוציא דם שישחטו אותו וישאר מלאך ולע"ל (ישעיה כה) בלע המות לנצח וישאר מלאך ועז"א או מי יחיה משומו א"ל שרמז על זה שיעשה א"ל והרשע עצמו ביקש עלזה שתהיה אחריתו כמוהו על מלאך אדום הזה שסופו להחזיר והוא (תהלים פ) חזיר מיער שע' תלויה נשאר אתוון מ"יר (שמואל א כד) מרשעים י"צא ר"שע (תהלים עט) מ"הר י"קדמונו ר"חמיך שהרשע יצא וישאר טוב כטעם (שם קד) יתמו חטאים מלשון במדבר הזה יתמו שרשומות שלהם יהיה במדבר וכן זה הרשעים עוד אינם לא יהיו עוד רשעים:

וירא בלק בן צפור. ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה וגו'. אמרו רז"ל בספרי [גם בזוהר שמות כ"א ב'] ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באומות העולם קם ומאי ניהו בלעם. אבל יש הפרש בין נבואת משה לנבואת בלעם. משה לא היה יודע מה מדבר עמו ובלעם היה יודע שנאמר נאם שומע אמרי אל. משה לא היה יודע מתי מדבר עמו ובלעם היה יודע שנאמר יודע דעת עליון. משה לא היה מדבר עמו אלא מעומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי. ובלעם כשהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משל לטבחו של מלך יודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שלחנו. וכתב הרב הגדול ז"ל בפירוש המאמר הזה וזה לשונו כבר הודיע אותנו מעלת משה רבינו ע"ה בשני מקומות בפסוק וארא אל אברהם ובפסוק אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה וגו' אבל עתה לא דבר על משה שידע הוא את השם כענין שנאמר הודיעני נא את דרכיך ואדעך שלא אמר הכתוב אשר ידע את יי' פנים אל פנים אבל אמר אשר ידעו כי ידבר על ביאור הנבואה. יאמר כי למשה רבינו ע"ה תהיה מבוארת כמדבר אל חברו פנים בפנים שמודיעו דבריו וכוונתו עד שיכיר בפניו שהבין דבריו וכוונתו באמירה ובהכרת רצונו בפניו. ואמרו כי לבלעם היה זה בעת שנבא לכבוד ישראל שעמד על דברי השם ועל רצונו וחפצו בכל הענין העתיד לבא על ישראל ואעפ"כ יש הפרש בין נבואת משה לנבואת בלעם כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו ובאיזו מצוה יצונו אבל היה מוכן בכל עת לדבור והיה הקב"ה מצוה אותו כפי הרצון לפניו. אבל בלעם היה מכוין ומחשב בדבר אשר חפץ והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח אולי יקרה יי' לקראתו כאשר הוא מפורש בכאן ויודע שאם יחול עליו בענין ההוא אשר חשב ידבר עמו ולא מדבר אחר. ומשה לא היה יודע מתי מדבר עמו כי לא היה לו עת קבוע לדבור אבל בכל עת שיחפוץ משה ויכוין לדבור היה מדבר עמו כמו עמדו ואשמעה מה יצוה יי' לכם. וכן בכל עת שיהיה הרצון לפניו יתברך יקראנו מאהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו אבל בלעם היה מכוין את השעה שיהיה לו הדבור בה ולא תנוח עליו הרוח אלא באותה שעה אולי היא השעה אשר יזכירו רז"ל בברכות וסנהדרין שהיה מקלל בה ובה היה חל עליו הרוח ולא בעת אחרת לעולם. וכן ענין העמידה מעלה במשה והנפילה בבלעם פחיתות שלא יסבול נבואה כענין שנאמר אם יוספים אנחנו לשמוע את קול יי' אלהינו עוד ומתנו קרב אתה ושמע. ואמרו משל לטבחו של מלך על המדה הראשונה וכוונתם בזה לומר שהטבח יודע בהוצאת השולחן של מלך והשר שלו שהוא נאמן בכל ביתו ועומד בסודו לא ידע בהוצאת השלחן והמשל הזה יורה שדעת חכמים ז"ל לומר שהיה בלעם יודע בעצמו אחרי כוונתו שהשי"ת יאמר לו מה אקוב לא קבה אל וכל הענין ואח"כ ישמע הדבור במלות ההם אשר חשב בלבו ועתה בשביל ישראל ישמע בהם גם הדיבור ולפיכך היה מתפאר בעצמו עתה לומר נאם שומע אמרי אל. וראיתי הענין הזה שנוי שאמרוהו בסגנון אחר באגדה של במדבר רבה ואין לי להאריך והכלל כי כוונתם לומר כי נבואת בלעם לומר שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם לומר אילו היה לנו נביאים היינו עובדים להקב"ה. אבל מדרגת נבואתו למטה משאר הנביאים שהיה במחזה שדי כמו שביארתי וכן אמר בויקרא רבה אין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דיבור כד"א ויקר אלהים אל בלעם אבל לנביאי ישראל בדבור שלם ויקרא אל משה. וחצי הדבור תבין ענינו ממה שכתבנו למעלה. והנה כולל נבואתו בפעם הזאת שאין השם חפץ בקללתינו וכי אנו עם לבדד חלק יי' ועמו לא נתערב בגוים ולא נחשב בעמים ואחריתנו טובה בדרך ישר עכ"ל הרב ז"ל. ומן הנראה בעיני עוד בסוד הענין רמזנוהו במקום אחר על פעולות הנאצלות מזרועות עולם כי ממדת הדין של מעלה עזה יבאו כשפים ומעשה שדים ובכלל הענינים הנקראים שם בטומאה והנה בלעם היה מתנהג במדה ההיא זהו שנאמר וקסמים בידם. ואמרו רז"ל בספר הזוהר [במדבר קי"ט א] מה אקוב לא קבה אל תא חזי כגוונא דאית לעילא אית לתתא אית ימינא ואית שמאלא. <תרגום - "מה אקוב לא קבה אל" בוא וראה כעין שיש למעלה יש למטה יש ימין ויש שמאל>. ישראל ושאר עמין ישראל לימינא בקדושא דמלכא קדישא. שאר עממין לשמאלא לסטרא דרוח מסאבא. <יש ישראל ושאר עמים ישראל נאחזים בימין בקדושת המלך הקדוש ושאר עמים נאחזים בשמאל בצד הרוח הטומאה>. וכולהו לתתא מכלהו דרגין לשמאלא. <וכולו למטה מכל המדרגות של השמאל>. וכולהו דרגין אחידין דא לדא עד דתליאן מן רישא. <וכל המדרגות אחוזות זו בזו מלמטה עד שתלויות בראש של השמאל דהיינו במלכות>. וכגוונא דרישא נטיל בההוא גוונא נטיל שמאלא דאיהו תתאה. <ובאותו אופן שהראש נוסע למעלה כמו כן נוסע גם כן השמאל שהוא למטה>. מאי טעמא. <מהו הטעם>. בגין דאחיד ביה. <משום שאחוז בו>. ובגין כך שאר עממין בההוא סטרא מסאבא דלהון הכי אתדברו. <ומשום זה שאר העמים באותו אופן צד הטומאה שלהם כך הם מונהגים>. ובלעם הוה אשתמש בכולהו כתרין תתאין והוא הוה חמי דהאי תתאה דאיהו זנבא לא יכיל לאתדברא אלא ברישא. <ובלעם היה משתמש בכל המדרגות התחתונות והוא היה מסתכל במדרגה התחתונה שהיא הזנב שאינה יכולה להתנהג אלא על ידי הראש>. בגיני כך אמר מה אקוב לא קבה אל דאיהו רישא. <משום זה אמר מה אקוב לא קבה אל שהוא הראש>. בגין דאיהו רישא עילאה לא אשתכח בדינא באינון יומין. <משום שאותו ראש העליון אינו נמצא בדין באלו הימים>. ואע"ג דהא אוקימנא האי מלכותא קדישא נטיל שמא כגוונא דכולא והאי טב וחסד דהאי עלמא. <ואף על פי שהשם אל העמדנוהו שהוא חסד עליון הרי מלכות הקדושה לוקחת שם הזה כעין של הכל והיא טוב וחסד בעולם>. ובגיני כך איקרי אל אלא דאיהו זועם בכל יום דאשתכח ביה דינא. <ומשום זה נקראת אל אלא שהוא זועם בכל יום שמצוי בו דין>. ותא חזי אל שדי הא אוקימנא בצדקה דעלמא דביה סיפוקא דעילא ואיהו אמר לעולם די. <ובוא וראה "אל שדי" העמדנו שהוא צדקה בעולם שבו ספוק שלמעלה והוא אמר לעולם די>. האי אל הוא דאזדווג בהדי ובגיני כך אל שדי אל דשדי. <כי אל זה שהוא מלכות נזדווגה עמו שדי משום זה נקרא אל שדי דהיינו אל דשדי>. ועל דא מה אקב לא קבה אל. <ועל כן "מה אקוב לא קבה אל">. ובגיני כך כגוונא דאתער רישא הכי ודאי אתער תתאה. <ומשום זה כמו שמתעורר הראש שהוא המלכות כך מתעורר הזנב דהיינו רוח הטומאה>. פתח ר' אלעזר ואמר קולה כנחש ילך השתא בהאי גוונא ישראל בגלותא איהי ודאי אזלא כנחש. <פתח רבי אלעזר ואמר "קולה כנחש ילך" (ירמיה מו כב) כי עתה שישראל הם בגלות ודאי שהמלכות הולכת כנחש>. חויא כד איהו בדינא כפיף רישא לעפרא וסליק זנבא כדין זנבא שליט ומחי רישא דאכפפיה לתתא. <הנחש שהוא בדין כופף ראשו לעפר ומעלה זנבו ואז הזנב שולט ומכה ראשו שנתכופף למטה>. ועם כל דא מאן דמדבר ליה לזנבא ומאן נטיל ליה. <ועם כל זה מי מנהיג את הזנב ומי מסיע לו>. האי רישא. <אותו הראש>. אעפ"י דאיהו כפיף לעפרא הוה מדבר ליה למטלטלי. <אף על פי שהוא כפוף לעפר הוא מנהיג מסעותיו>. בגין דא. <משום זה "קולה כנחש ילך">. השתא שאר עמין דאינון אחידאן בזנבא סלקין לעילא ושלטין ומחיין ורישיה כפיף לעפרא כד"א נפלה ולא תוסיף קום. <עתה שאר העמים שהם נאחזים בזנב עולים למעלה ושולטים ומכים והראש כפוף לעפר כמו שאמר הכתוב "נפלה לא תוסיף קום" (עמוס ה ב')>. ועם כל דא האי רישא מדבר לזנבא ונטיר ליה כמה דאת אמר שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. <ועם כל זה הראש מנהיג את הזנב ושומר אותו כמו שאמר הכתוב "שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי" (שה"ש א ו')>. אילין שאר עמין דאינון זנבא. <שהם שאר העמים שהם הזנב>. אתא ר' יהודה ונשיק ידוי אמר אלמלי לא שאילנא מלה דעלמא אלא דשאילנא דא ורווחנא ליה די לי. <בא רבי יהודה ונשק ידיו אמר אם לא הייתי שואל דבר בעולם אלא מה ששאלתי זה והרווחתי אותו די לי>. דהשתא ידענא שאר עמין ושולטנותא דלהון והיך מתברכאן. <כי עתה ידעתי בחינת שאר עמים ואיך מתנהגת השליטה שלהם ואיך מתברכים>. זכאה חולקייהו דישראל דעלייהו כתיב כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. <אשרי חלקם של ישראל שעליהם כתוב "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו" (תהלים קלה ד')>. הנה רמז כאן בביאור כי דבקות אומות העולם במקום הפחד והגבורה ופעולותיהם והנהגתם מרוח מסאבא. גם רמז כי הכחות של מעלה אדוקות זו בזו ומקבלין זה מזה עד עלת העילות יתברך המשפיע להם וכפי רצונו כך היא פעולתם וכשראה בלעם כי אין פעולה למדת הדין בלתי רצון המושל עליהם אמר מה אקוב לא קבה אל כמאמר רז"ל כי לא נמצאו בדין באותם הימים זהו שנאמר עמי זכור נא מה יעץ וכו' (מיכה ו ה') שאלמלא כעס הקב"ה באותן הימים לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט זהו לא זעם יי' והבן כי המשיל כנסת ישראל של מעלה בעודה בגלות לנחש כשהראש כפוף והזנב למעלה כן כחות הטומאה שולטין בה והולכת קדורנית כד"א ישליו אוהלים לשודדים וגו' (איוב יב ו) השודדים הם כחות הטומאה השלוים באהל הידוע זהו ובטוחות למרגיזי אל (שם) מרגיזי אל ודאי כי הם מקטרגים לאשר הביא אלוה בידו. כבר ידעת כי אומה הרשעה הזאת נמשלת לחזיר שנאמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד). ואמרו רז"ל כי החזיר לעולם מראה ידיו ואומר ראו שאני טהור זהו לאשר הביא אלוה בידו (איוב יב ו) וזה נאמר על סמאל הרשע והכת שלו על זה רמז שלמה המלך מעיין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע (משלי כה כו) כשהצדיק מט ונאסף לפני הרשע אז המעיין היוצא מבית השי"ת מלא רפש וטיט היון הרחמן יצילנו מאותו עונש:

מקרסמין. כמו מכרסמין בכ״ף, לשון יכרסמנה חזיר מיער (תהילים פ׳:י״ד), כלומר כורתים וחותכין הענפים היבשים מן האילן: