פרשנות מצטטת על תהילים צא:ו

ואמנם איך הסכימו שני המנינים שנמנו העם בשני שנים. רש"י כתב עליו הרבה בפירושו בסדר כי תשא והרמב"ן הקשה עליו מאד ואין ספק שבצדק כל אמרי פיו בקושיותיו. והיותר נכון מכל מה שנאמר בתשובת הספק הזה הוא שבמנין הראשון נמנה שבט לוי עם שאר השבטים כי עדין לא נבחר שבט לוי ולא יצא מכלל העם. אמנם במנין הב' נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל ומזה החלוף היה ביניהם כעשרים אלף שהיה כאן מספר בני לוי. גם כשישראל יצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי לא שש מאות שלמים אלא קרוב להם ומתו מהם מהמנין הזה ונתרבו במשלימים שנותיהם וכמו שכתב הרמב"ן בסדר כי תשא. וכתב עוד ואולי הגברים במנין הראשון לא היו מבן עשרים שנה אבל מנו כל הנקרא איש מבן י"ג שנה ומעלה להוציא את הנשים ואת הקטנים בלבד. והנה הטענות שהוסיף הרב מיוצאי מצרים הם בעיני דקות ושדופות קדים ולכן איני מחזיק אלא בראשונה אשר זכרתי שמפני שבט לוי שלא נמנה כאן עם שאר השבטים היה החלוף הזה והכתוב מורה עליו שאמר ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשי' והלוי' למטה אבותם לא התפקדו בתוכם כאלו אמר אל תתמה בהיות המספר הזה מסכים לראשון כי זהו בסבת הלוים שלא התפקדו בתוכם. והנה זכרה התורה כאן מבן עשרים שנה ומעלה ולא אמר מבן ששים לפי שהעקר היה לחייב כל אדם בהיותו בן עשרים שנה שיצא לעזרת ה' בגבורים ואין זה בסוף החלד כי אולי יהיה אדם בן ששים שנה שיהיה טוב והגון לצאת ולבא במלחמה מאחד מהבחורים ולכך זכרה התורה קצה החיוב לצאת מבן עשרים שנה ולא קצה השלילה מהיותו בן ששים ואח"כ במקומו הראוי צותה התורה שלא יכריחו לצאת במלחמה כי אם עד ששים שנה והותרו במה שפירשתי השאלות הה' והו'. והרלב"ג כתב שהלוים לא נמנו במספר הראשון ולא נמנו במלאכת המשכן בקע לגולגולת כי הוא רחוק שיסכים במקרה המספר הראשון עם הלוים למספר הזה בלתם. אלא שהאנשים שהיו שם קרובים לעשרים שנה היו שוי המספר לאנשים הקרובים לס' שנה עד שהיה מספר מה שנוסף בהם מבן עשרים שנה כמו מספר מה שחסר בהם מבן ששים שנה. ושזה מורה על עוצם השגחת הש"י בהם. כי הנה האנשים המגיעים לעשרים שנה הם רבי המספר מאשר יגיעו לששים שנה כי הם בלי ספק מועטים. ומה שכתבתי בענין הזה הוא היותר נכון בעיני שהיה זה החלוף בסבת הלוים ולזה בא אחר מנין השבטים דבור השם למשה אך את מטה לוי לא תפקוד. וענינו שמרע"ה כשצוהו השם למנות את העם ושיהיו עמו נשיא מכל שבט ונקבו הנשיאים בשמותם לשבטיהם מיד חשב שכיון שלא אמר לו הנשיא אשר יעמוד משבט לוי בתוך הנשיאים שלא היה הרצון האלהי שימנה הלוים ולכן לא מנה אותם אבל נשאר בלבו ספק אם עשה כראוי אם לא ולכן בא לו הדבור הזה ובלשון אך אבל מטה לוי לא תפקוד לעשות עליו פקיד למלחמה ולא לענין חלוקת הארץ ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל לפי שאתה תפקוד אח"כ אותם ולא לענין המלחמה כי הם יהיו שומרי המשכן ולא ילכו למלחמה וגם לא לענין הנחלה כי לא יהיה להם נחלה בתוך אחיהם וז"ש ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות וביאר מה יעשו בו באמרו המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והמה ישרתוהו ומלבד זה סביב למשכן יחנו. וביאר שתי העבודות ההן. אם המשא באמרו ובנסוע המשכן ובחנות המשכן. ויהיו הלוים גם כן שומרים כדי שלא יגע איש ישראל למקדש לפי שהזר הקרב מישראל יומת ולכן צריך שומרים שישמרו שלא יקרבו אליו באופן שלא יהיה קצף על עדת בני ישראל בקרבתם אל המקדש. וענין זה הוא שרצה הש"י להגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל את הר סיני בהיות הכבוד שמה ולכך אמר כאן והזר הקרב יומת כאשר אמר שם כי סקול יסקל וצוה שלא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו כאשר אמר שם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. ואמר ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח כאשר אמר שם וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו והכהנים והעם וגומר וכל זה מעלה למקדש בשמירה ההיא וכמו שאחז"ל אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרים לפלטרין של מלך שאין לו שומרים כי השמירה תורה על מעלה וכבוד הדבר השמור ובמדרש אמרו כדי שמלאך המות כשיבא להרוג מתי המדבר בעון המרגלים לא ימצא את הלוים מעורבים עם ישראל וימיתם בערבוביא לכך הפרישם שלא יהיו זזים מבית המקדש שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו':

בין המצרים. מהו בין המצרים – כההיא דתנן בסימניו ובמצריו^סג)ר"ל שלא יכלו למצא מפלט בממלכה אחרת ולהמלט מממלכה שדחקה אותם, יען כי אויביהם השיגום על הגבול והחזירום., דבר אחר בין המצרים – ביומי דעקא, מי"ז בתמוז עד תשעה באב שבהם קטב מרירי מצוי, כמש"נ (תהילים צ״א:ו׳) מקטב ישוד צהרים^סד)ע"ד רמז ואסמכתא דריש צהרים כמו מצרים בהפוך אותיות, כמו שדרשו בשבת פ"ה א' המלה חורי הארץ מלשון ריח וביומא ע"ה ב' אל תקרא וישטחו אלא וישחטו, וכן הרבה מלות דרשו חז"ל ברמז בהיפוך אותיות, והארכנו מכלל זה במק"א עיין לפנינו בבאור קהלת (ח' ח'). [מ"ר].

כמרירי יום. שדים המושלים בצהרים כמו קטב מרירי והוא מושל בצהרים שנאמר ומקטב ישוד צהרים (תהילים צ״א:ו׳):

גד גדוד יגודנו. כֻּלָּם לְשׁוֹן גְּדוּד הֵם, וְכָךְ חִבְּרוֹ מְנַחֵם; וְאִם תֹּאמַר, אֵין גְּדוּד בְּלֹא שְׁנֵי דַּלְתִי"ן, יֵשׁ לוֹמַר גְּדוּד שֵׁם דָּבָר צָרִיךְ שְׁנֵי דַּלְתִי"ן, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ תֵּבָה בַּת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת לִכְפֹּל בְּסוֹפָהּ, וְאֵין יְסוֹדָהּ אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְכֵן אָמַר כַּצִּפּוֹר לָנוּד (משלי כ"ו), מִגִּזְרַת שָׂבַעְתִּי נְדֻדִים (איוב ז'), שָׁם נָפַל שָׁדוּד (שופטים ה'), מִגִּזְרַת יָשׁוּד צָהֳרָיִם (תהלים צ"א), אַף יָגֻד, יְגוּדֶנּוּ וּגְדוּד מִגִּזְרָה אַחַת הֵם; וּכְשֶׁהוּא מְדַבֵּר בִּלְשׁון יִפְעֹל אֵינוֹ כָפוּל, כְּמוֹ יָגוּד, יָנוּד, יָרוּם, יָשׁוּד, יָשׁוּב, וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּעֵל אוֹ מַפְעִיל אֲחֵרִים הוּא כָפוּל, כְּמוֹ יִתְגּוֹדֵד, יִתְרוֹמֵם, יִתְבּוֹלֵל, יִתְעוֹדֵד; וּבִלְשׁוֹן מַפְעִיל, יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד (תהילים קמ"ו), לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו (ישעיה מ"ט), מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת (שם נ"ח), יְגוּדֶנּוּ הָאָמוּר כָּאן אֵינוֹ לְשׁוֹן שֶׁיִּפְעֲלוּהוּ אֲחֵרִים, אֶלָּא כְּמוֹ יָגוּד הֵימֶנּוּ, כְּמוֹ בָּנַי יְצָאֻנִי (ירמיהו י') – יָצְאוּ מִמֶּנִּי. גד גדוד יגודנו, גְּדוּדִים יָגוֹדּוּ הֵימֶנּוּ שֶׁיַּעַבְרוּ הַיַּרְדֵּן עִם אֲחֵיהֶם לַמִּלְחָמָה כָּל חָלוּץ עַד שֶׁנִּכְבְּשָׁה הָאָרֶץ: