פרשנות מצטטת על תהילים צב:י

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. נִרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה הַפַּלָּגָה הוּא עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין עא:) ״כִּנּוּס לָרְשָׁעִים רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם, פִּזּוּר לָרְשָׁעִים טוֹב לָהֶם וְטוֹב לָעוֹלָם״, וּבַצַּדִּיקִים הַכֹּל בְּהֵפֶךְ זֶה. לְפִי שֶׁהָרְשָׁעִים עַל יְדֵי כִּנּוּסָם יַחְשְׁבוּ בֵּינֵיהֶם עֵצוֹת רָעוֹת עַל אֲחֵרִים, נוֹסָף עַל זֶה יִמָּשְׁכוּ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי רִיבוֹת וּמַחֲלוֹקוֹת וּשְׂנָאוֹת, וְזֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאוֹת הַמְּצוּיוֹת בֵּין הַכִּתּוֹת אֲשֶׁר כָּל מַעֲשֵׂיהֶם לֹא לְשֵׁם שָׁמַיִם, כִּי אִם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת לָהֶם שֵׁם בָּאָרֶץ. וְעִקַּר הַסִּבָּה לָזֶה, שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם תַּכְלִית חִיצוֹנִי, חָלוּק לִבָּם זֶה מִזֶּה, כִּי זֶה יִתְאַוֶּה לְעֹשֶׁר וְכָבוֹד, וְזֶה לְרֹב מַאֲכָל, וְזֶה לְרֹב מִשְׁגָּל, וְזֶה יֹאמַר ״נַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם״ וְרוֹצֶה לִהְיוֹת גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ. וּמִתּוֹךְ כָּךְ הַמְּרִיבָה מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה, הֵן מִן הַצַּד שֶׁאֵין לָהֶם תַּכְלִית אֶחָד, כִּי הַדְּרָכִים הָרָעִים הֵם רַבִּים, וְהַדֶּרֶךְ הַטּוֹב אֵינוֹ כִּי אִם אֶחָד, הֵן מִצַּד שֶׁכָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ חֵפֶץ וְרָצוֹן לִהְיוֹת בְּמַעֲלָה וְיֶתֶר שְׂאֵת עַל זוּלָתוֹ. וּמִדָּה זוֹ הֲלֹא הִיא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמֵּנוּ. עַל כֵּן פִּזּוּר כִּתּוֹת אֵלּוּ טוֹב מֵהַקִּבּוּץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים צב י) ״יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן״. אֵין טוֹב כִּי אִם לִתֵּן רֶוַח בֵּין הַדְּבֵקִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם נה י) ״בַּלַּע ה׳ פַּלַּג לְשׁוֹנָם, כִּי רָאִיתִי חָמָס וְרִיב בָּעִיר״.

ובצוואת הריב"ש די"ט ע"א וז"ל, כתיב (תהילים צ״ז:ה׳) הרים כדונג נמסו, ובפרק שלאחריו (תהילים צ״ח:ח׳) כתיב יחד הרים ירמו, כיצד יתקיימו שני הכתובים, ואפשר לומר כי ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש רבה בא פט"ז סי' ד') האבות הן הן המרכבה, ויש להבין האיך הוא, שהאבות התחתונים היו המרכבה, אך ידוע שאברהם הוא מדת אהבה שהוא מדת החסד, ויצחק מדת יראה ויעקב מדת תפארת המכריע [עיין לעיל פ' ויצא אות זיי"ן], ואמרו רבותינו ז"ל (יבמות דע"ט ע"א) שלשה סימנים בישראל רחמנים ביישנים גומלי חסדים, שהם שלשה מדות של האבות מתתא לעילא, רחמים מדת יעקב, ביישנים הוא מדת יצחק שהירא מחבירו הוא בוש ממנו, וגמילות חסדים הוא מדת אברהם חסד, והנה זה לעומת זה עשה אלהים שכמו כן יש בטומאה ג' מדות הנ"ל הנקראים אבות הטומאה, אך ההפרש שביניהם הוא כך, כי בקדושה כל השלשה מדות כלולים זה בזה, למשל האוהב את חבירו מרחם עליו ואם לפעמים שלא יוכל למלאות חפץ חבירו הוא בוש ממנו, נמצא שלשתם כלולים זה בזה, והם כמו אחד, שכן בקדושה אחדות גמור, אבל בטומאה הג' מדות הם נפרדים יתפרדו כל פועלי אוץ, שהוא אוהב אהבה זה דבר אחד, וזהו שכתוב הרים כדונג נמסו הרים של טומאה, ולכן לא נאמר יחד לפי שאין להם אחדות רק פירוד כנ"ל, אבל בפסוק שני מדבר בהרי אבות הקדושים שהם אחדות גמור, לכך נאמר יחד הרים ירננו, ופירוש הפסוק (תהילים צ״ב:י׳) יתפרדו כל פועלי און רמז להנ"ל, כי מדות רעות אשר באדם ח"ו נקראים פועלי און, שהם המביאים לידי און עצמו שהוא עבירה ממש, והמדות הזרות הם שאין להם יחוד וחיבור יחד, לכך אמר יתפרדו כל פועלי און שהרי הם נפרדים ולא אחדות להם, ולכך אמר פועלי און ולא אמר עושה און לרמוז שאף הפועלים של און אין להם אחדות עכ"ל, וכן הוא ברמזי תהלים שבס' אור תורה ד"נ ע"א, ועיקר חילוק זה מבואר לקמן ר"פ פינחס בהבדל שבין חיצוניות המדות לפנימיות המדות ע"ש.

ובלקט אמרי פנינים דר"ו ע"ב העתיק זה באריכות וז"ל, שמעתי ממורי שאם ידע אדם בידיעה ואמונה שלימה שבכל הסתרות ומחשבות זרות הקדוש ברוך הוא מסתתר שם אין זה הסתרה כלל, כי בידיעה שאדם יודע ומאמין שבכל תנועה והרהור דבר גדול ודבר קטן, שם הוא אלופו של עולם, חיות אלהות, מיד יתפרדו כל פועלי און, והרע נופל למטה, ונתגלה האור וחיות אלהות, וכן אפילו רשע גמור המתלהט לדברי עבירה ר"ל, הרי גם בחטא גנוז אלופו של עולם [כמבואר לעיל פ' תצא אות ז' ואות יוד, ועיין פ' קדושים אות י"ב] חוץ מחטאת עבודה זרה ר"ל דכתיב (בפ' שלח) לחטת חסר א', ואם היה מתיישב בדעתו האיך אכעיס את בוראי בפניו, ובחיות שהוא מחיה אותי, והוא אתי עמי ממש, והאיך אעשה הרעה הגדולה, וכן בענין תאוות המותר צריך להיות בקדושה ובענוה ובחיות אלהות, ואם היה כך, בנקל היה מתבטל הרע וחלף הלך לו, והיה מתהפך לאיש אחר ולאיש קדוש, ודבקות אהבת הבורא יתברך, אהבה בתענוגים אמיתיים, ובקל לו להשיג מדרגות רוח הקודש, רוח ה' תניחהו, אבל לפעמים ואנכי הסתר אסתיר, שאסתיר גם את ההסתרה, עד שאינו מרגיש שום חיות ואינו יודע, ונשכח ממנו שהקדוש ברוך הוא שם אתו, וזה הוא לו כי פנה אל אלהים אחרים, בהסתלקות אמונה ובטחון, ואז חל עונש, אבל כל זמן שהאדם דבוק באמונה שלימה בבוראו, לא יארע לו שום רע אלא אהבה וחיבה.

ימינך ה' נאדרי בכח. לְהַצִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל וִימִינְךָ הַשֵּׁנִית תִּרְעַץ אוֹיֵב. וְלִי נִרְאֶה אוֹתָהּ יָמִין עַצְמָהּ תִּרְעַץ אוֹיֵב, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם – לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּי מְלָאכוֹת בְּיָד אַחַת; וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא יְמִינְךָ הַנֶּאֱדֶרֶת בַּכֹּחַ מַה מְּלַאכְתָּהּ? יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב; וְכַמָּה מִקְרָאוֹת דֻּגְמָתוֹ, "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה' כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ" (תהלים צ"ב), וְדוֹמֵיהֶם: