פרשנות מצטטת על תהילים צה:יא

אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי בְאַפִּ֑י אִם־יְ֝בֹא֗וּן אֶל־מְנוּחָתִֽי׃

תוספות

ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי. ותימה דאמאי אין הקדוש ברוך הוא מיפר בעצמו דהא מסקינן במסכת חגיגה (דף י.) דנדרים יש להן הפרה מדכתיב אשר נשבעתי באפי ודרשינן באפי נשבעתי וחוזרני אלמא שהוא מיפר בעצמו ואההיא קשה דהיאך מיפר לעצמו והאמרינן בפרק אלו נדרים (נדרים דף פא:) לא יחל דברו מיכן לחכם שאין מיפר לעצמו יהא דאמר בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כג.) גבי ההוא קצרא דשרא לנפשיה לא שרא לנפשיה ממש אלא כלומר אשכח פיתחא לנפשיה אבל רבנן שרו ליה:
שאל רבBookmarkShareCopy

כלי יקר

וּבְדֶרֶךְ זֶה מָצִינוּ בִּלְשׁוֹן רז״ל (חגיגה כב.): שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אֶחָד הוֹלֵךְ וּבוֹנֶה בָּמָה לְעַצְמוֹ, כִּי כָל זֶה דֶּרֶךְ גֵּאָה וְגָאוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז״ל (סוטה ד:): כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב כב): ״חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא״, אַל תִּקְרֵי ״בַּמֶּה״ אֶלָּא ״בָּמָה״, מַה עִנְיָן הַגַּס רוּחַ אֶל הַבּוֹנֶה בָּמָה? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁמִּצַּד גַּסּוּת רוּחוֹ הוּא בּוֹנֶה בָּמָה לְעַצְמוֹ כָּאָמוּר. וְכֵן בָּמָה לְשׁוֹן גָּבוֹהַּ, וְאוֹתוֹ דֶּרֶךְ גֵּאָה וְגָאוֹן הַמָּצוּי בְּבוֹנֶה בָּמָה מָצוּי גַּם בְּנוֹדֵר, כִּי מִסְּתָמָא כַּוָּנָתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֻחְזָק בְּחָסִיד וּפָרוּשׁ. אַךְ יֵשׁ מָקוֹם לוֹמַר נוֹדֵר בְּכַעְסוֹ יוֹכִיחַ, כִּי מִסְּתָמָא בְּכַעְסוֹ לֹא נִתְכַּוֵּן לְשֵׁם יוּהֲרָא, וְצָרִיךְ אַתָּה לְחַלֵּק בֵּין נוֹדֵר מִתּוֹךְ יִשּׁוּב הַדַּעַת וּבֵין הַנּוֹדֵר בְּכַעְסוֹ, וּבַמֶּה תֵּדַע אֵיפֹה אִם זֶה הַנּוֹדֵר דּוֹמֶה לְבוֹנֶה בָּמָה אוֹ לֹא, כִּי אִם נָדַר בְּכַעְסוֹ וַדַּאי אֵינוֹ דּוֹמֶה לְבוֹנֶה בָּמָה. עַל זֶה אָמְרוּ: וְהַמְקַיְּמוֹ כְּאִלּוּ הִקְרִיב עָלֶיהָ, נָתַן סִימָן מֻבְהָק עַל זֶה, כִּי כָל מַה שֶּׁהָאָדָם עוֹשֶׂה מִתּוֹךְ כַּעַס, מִסְּתָמָא כְּשֹׁךְ חֲמָתוֹ הוּא בָּא לִידֵי חֲרָטָה וְאֵינוֹ מְקַיְּמוֹ, אֶלָּא הוֹלֵךְ אֶל הֶחָכָם שֶׁיַּתִּיר לוֹ. עַל כֵּן אָמַר: אִם הוּא נוֹדֵר וְאֵינוֹ מְקַיְּמוֹ אֶלָּא נִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ, וַדַּאי בְּכַעְסוֹ נָדַר וּמִתְחָרֵט, וְאָז אֵינוֹ דּוֹמֶה כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה. וּכְאָמְרוּ רז״ל (חגיגה י.): ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי״ וְגוֹ׳, בְּאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי וְחָזַרְתִּי כְּשֹׁךְ הָאַף וְהַחֵמָה.
שאל רבBookmarkShareCopy

תורה תמימה

לא יחל דברו. מכאן שאין החכם מתיר נדרי עצמו לסמך על הדרשה דלעיל, הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו, וממילא מבואר שגם חכם בכלל, כיון שבכלל ענין התרת נדר צריך להיות ע"י אחרים. ותמיהני שנפקד דין זה ביו"ד ריש סי' רכ"ח, ובפרט שגם משנה מפורשת היא בנגעים פ"ב מ"ה כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו.
ועיין בחגיגה י' א' דרשו הפ' דתהלים אשר נשבעתי באפי, באפי נשבעתי וחוזרני בי, והקשו התוס' בב"ב ע"ד סע"א האיך מיפר לעצמו והא קי"ל שאין חכם מיפר לעצמו, ונשארו בתימא. ונפלא הדבר שלא העירו מדברי רש"י בחגיגה שם שכתב וז"ל וחוזרני בי, יכול אני לישאל עליו לפי שמחמת אפי נשבעתי, עכ"ל, הרי דהרגיש רש"י בקושייתם, ולכן סבב פירוש הענין לכונה אחרת לענין שאלה.
.
(נדרים פ"א ב׳)
שאל רבBookmarkShareCopy