פרשנות מצטטת על תהילים קג:ג

מעניין שכך התמונה במקורות האמוראיים, ברם במקורות התנאיים נמסר הכלל ללא הדוגמה של הנחת תפילין: "רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת השמד נוהגים אותה בפרהסיא וכל מצוה שלא מסרו ישראל נפשם עליה בשעת השמד עדין היא רופפת בידם" (ספרי דברים, עו, עמ' 141; מדרש תנאים, דברים יב כג, עמ' 54-53 ומקבילות). הכלל הוא אפוא תנאי, ונוסח כנראה בדור אושא אחר גזרות הדת, אך הדוגמה של התפילין מופיעה רק בתלמודים, אם כי בשם תנאים²⁶כבר הערנו במבוא לפירושנו שברייתא שאין לה מקבילה תנאית נשפטת כמייצגת את החיבור שבו היא מופיעה. אין ספק שלעתים קרובות התלמודים מצטטים מקורות תנאיים, ברם לעתים הם מוסיפים למקור התנאי תוספת המשקפת את זמנם ומקומם, בבחינת עדכון של המקור התנאי. המקור הוא תנאי ברמה העקרונית, והדוגמה היא אמוראית. ההערה שאחרי הבאה היא דוגמה כיצד שינויי עריכה קלים יוצרים תוכן חדש למשפטים שנוסחו בעבר. . מכל מקום, על התנא רבן יוחנן בן זכאי מסופר שהלך כל היום בתפילין, ואילו האמוראים צמצמו את מצוות תפילין. רבי ינאי היה מניח תפילין רק שלושה ימים אחרי מחלתו, כיוון "שהחולי ממרק, [מה טעם] הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי (תהלים קג ג)" (ירו', פ"ב ה"ג, ד ע"ג ומקבילות). כלומר, הבעיה אינה רק גוף נקי פיזית אלא גוף נקי מחטא²⁷כאמור התלמוד מסמיך לכך דרשה, אך לפי שיטתנו הדרשה בדרך כלל איננה מקור להלכה אלא אסמכתא לה. . על רבי יוחנן מסופר שבחורף היה מתעטר בתפילין של ראש ושל יד, ובקיץ הניח רק תפילין של יד, כנראה בגלל ההזעה או בגלל חולשתו (ירו', פ"ב ה"ג, ד ע"ג)²⁸בפסיקתא רבתי שם יש מסורות דומות לאלו שבמדרש תהילים, אלא שבמדרש תהילים יש חילופים בשמות בעלי המימרה. יושם לב שמשינויי עריכה קלים משתמעות מגמות דרשניות שונות, ולא כאן המקום להרחיב. . מובן שבספרות יש גם עדויות על חכמים שהקפידו על מצוות תפילין בקפדנות רבה.

וְלִדְבָרֵינוּ יֹאמַר ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם״, עַל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה (הושע יד ג): ״וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״, כִּי עַל יְדֵי וִדּוּי שְׂפָתֵינוּ נִשְׁלַם חוֹבוֹתֵינוּ, כִּי בָּזֶה יִפָּטְרוּ גַּם הַפָּרִים מִן הַהַקְרָבָה, כִּי טַעַם הַקָּרְבָּן הוּא לְפִי שֶׁכֹּחַ הַבַּהֲמִי שֶׁבָּאָדָם, בּוֹ הוּא מְשֻׁתָּף לִשְׁאָר בְּהֵמוֹת וְחַיְתוֹ אָרֶץ, עַל כֵּן בָּאָה הַבְּהֵמָה תְּמוּרַת הָאָדָם, וּבְחֶמְלַת ה׳ עַל כָּל בְּרוּאָיו, בֵּין אָדָם בֵּין בְּהֵמָה, הוֹרָה דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה לַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלְּשׁוֹן מְשׁוּבָה אֵינוֹ שַׁיָּךְ כִּי אִם עַל הָאָדָם הַחוֹטֵא וְלֹא עַל הַבְּהֵמָה, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁאָדָם מֵבִיא קָרְבָּן וְסוֹמֵךְ יָדוֹ עָלָיו וּמִתְוַדֶּה עָלָיו דּוֹמֶה כְּאִלּוּ כָּל עֲוֹנוֹתָיו נְשׂוּאִים בְּאוֹתָהּ בְּהֵמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא טז כב): ״וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם״, לְכָךְ שַׁיָּךְ לִכְלוֹל גַּם הַבְּהֵמָה בְּתֵבַת ״מְשׁוּבָתָם״. וְאָמַר ״אוֹהֲבֵם נְדָבָה״, כִּי לֹא עַל צַד הַחִיּוּב אֲהַבְתִּים כִּי אִם בִּנְדָבָה, כִּי כֵן בְּרָאתִים לְכַתְּחִלָּה בִּנְדָבָה, כָּךְ גַּם עַתָּה אוֹהֵב אֲנִי כָּל מַעֲשֵׂה יָדַי בִּנְדָבָה. ״כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ״, מִן הָאָדָם, עַל כֵּן נִפְטְרוּ שְׁנֵיהֶם, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה, כִּי ״אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל״, כְּטַל זֶה שֶׁהַכֹּל שְׂמֵחִים בּוֹ, ״יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה״, כִּי כָל בַּעַל תְּשׁוּבָה דּוֹמֶה כְּאִלּוּ נוֹלַד בְּאוֹתוֹ יוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קג ג–ה): ״הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי״ וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי״.

ה', (זאת שנית), סבת חליי היה ע"י העונות ותחלואי הנפש, שע"י שחלתה הנפש ונטתה למות מות נפשי ע"י עונותי עי"ז חלה גם הגוף, וע"י שהעלית מן שאול נפשי, שע"י כפרת עוני לא תרד נפשי הרוחנית לשאול ואבדון, עי"כ חייתני מירדי בור, עי"כ השגתי גם חיים הגופנים, כמ"ש לקמן ק"ג הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי: