אֱ֭נוֹשׁ כֶּחָצִ֣יר יָמָ֑יו כְּצִ֥יץ הַ֝שָּׂדֶ֗ה כֵּ֣ן יָצִֽיץ׃
רבינו יונה
וכשאני לעצמי מה אני. עדיין לא אוכל להשיג אל אחד מני אלף ממה שאני חייב לעשות. ומשלו משל למה הוא דומה למלך שנתן שדהו לעבדיו ופסק עמהם בשלשים כור לשנה. טרחו בה הרבה והביאו לו חמשה כורין. אמר להם המלך והלא פסקתם עמי בשלשי' כורין אמרו לו אדוננו המלך שדה שנתת לנו זבורית היתה טרחנו בה הרבה ולא היינו יכולין להוצי' ממנה יותר מחמשה כורין. כך אמרו לפני הקב"ה יצר הרע שנתת לנו מנעורנו הוא שנאמר (בראשית ח' כ"א) יצר לב האדם רע מנעוריו. ואפי' כשאדם טורח הרבה לעשות הישר בעיני ה' אין אדם יכול להשיג אלא לדבר מועט ממה שחייב לעשות. וזהו שנא' (תהלים ק"ג ט"ו) כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. שאם לא מפני יצר הרע הרבה באדם אפי' בלא שיטרח ויחזור אחר המצוה היה עושה מהם הרבה כשדה עדית אפי' אם לא יטרחו בעבודת אדמתו יצא ממנה שום דבר. אבל עכשיו שיודע שאפי' אם יטרח הרבה לא ישיג אלא המיעוט מפני יצר הרע שמקלקל גופו. כל שכן אם לא יטרח תשאר נפשו ריקה מן המצות כמו שדה זבורית אם לא יטרח בה. ואם לא יזבלנו ויחרישנו לא יצא ממנו שום דבר ועל זה זה נאמר (משלי כ"ד ל') על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה. ומפני זה סמך עוררות אחרים ועוררות עצמו ואמר אם אין אני לי מי לי ואם לא אטרח ומעורר את עצמי לחזר אחר המצות אשאר מהן ריקן שאף כשאני לעצמי וטורח בהן איני משיג לחלק קטן מכמה חלקים ומה אני משיג אם לא אטרח כלל:
ביאור יש"ר
ויקרא את שמו אנוש, השם הזה הושאל אח"כ אל כל המין האנושי, כי מצאנו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ז' ה'), אנוש כחציר ימיו (שם ק"ג ט"ו), והוא נגזר מלשון ומכתי אנושה (ירמיה ט"ו י"ח) עקוב הלב מכל ואנוש הוא (שם י"ז ט'), ונקרא כן האדם בבחינת היותו תמיד איש מכאבות נגוע ומוכה אלהים ומעונה, והנה שת חכם גדול היה כי נולד בדמותו של אד"הר ככתוב לפנינו, ולפי שנתן על לבו תמיד גודל חטאת אביו והבין איך ע"י העון ירד האדם פלאים, ואבד סגולותיו היקרות, לכן קרא שם בנו הנולד לו אנוש, כאומר ראוי מעתה לאדם להיות שפל רוח אנוש ומעונה, פן מרוב השלוה יפרוץ גדרי תאוותיו וילך אחר יצרו הרע: