פרשנות מצטטת על תהילים קג:יד

הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ. מְבֹאָר כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת ז כט): ״אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבוֹנוֹת רַבִּים״. וְהוּא כְּדֵי לְהָסִיר מִלֵּב הָאָדָם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן לְדַבֵּר עַל ה׳ תֹּעָה, שֶׁהָאֻמָּן אֲשֶׁר בְּרָאוֹ נָתַן בּוֹ הַחֹמֶר שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְטִיָּה אֶל הַתַּאֲווֹת הַמֻּחָשׁוֹת וּמִיָּדוֹ הָיְתָה לוֹ הַשְׁחָתָה זוֹ, שֶׁכֵּן אָנוּ אוֹמְרִים דֶּרֶךְ הִתְנַצְּלוּת: ״זְכֹר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ״ (תהלים קג יד), וְכֵן אָמַר אִיּוֹב (י ט): ״זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי״ וְגוֹ׳. וְאוּלַי יָבֹא הַחוֹטֵא לִתְלוֹת אַשְׁמָתוֹ בְּיוֹצְרוֹ. עַל זֶה אָמַר שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא ״הַצּוּר״ אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, ״תָּמִים פׇּעֳלוֹ״, כִּי אֵין צַיָּר כֵּאלֹהֵינוּ (ברכות י.) וְכָל פְּעֻלָּתוֹ תָּמִים בְּלֹא חֶסְרוֹן. וְהַמּוֹפֵת עַל זֶה: ״כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״, וְאִלּוּ הָיָה הָאָדָם חָסֵר מִצַּד יְצִירָתוֹ אִם כֵּן לֹא הָיָה בַּעַל בְּחִירָה, כִּי הָיָה כְּמֻכְרָח בְּמַעֲשָׂיו וְלֹא הָיָה מִן הָרָאוּי לָבֹא בְמִשְׁפָּט עַל מַעֲשָׂיו, וַהֲרֵי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁכָּל דַּרְכֵי ה׳ מִשְׁפָּט, וְחָלִילָה לְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי ״אֵל אֱמוּנָה״, לְשַׁלֵּם לַצַּדִּיקִים, ״וְאֵין עָוֶל״, לְשַׁלֵּם אֲפִלּוּ לָרְשָׁעִים. וּכְשֵׁם שֶׁאַתָּה מוֹדֶה שֶׁבְּדִין הוּא נוֹתֵן שָׂכָר טוֹב לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ, כָּךְ בְּדִין הוּא מַעֲנִישׁ לָרְשָׁעִים, לְפִי שֶׁ״צַּדִּיק וְיָשָׁר הוּא״, וְעָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר מִכָּל צַד, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבוֹנוֹת רַבִּים, כִּי מִצִּדָּם בָּאָה הַהַשְׁחָתָה וְלֹא מִצִּדּוֹ יִתְבָּרַךְ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁחֵת לוֹ״, כְּתַרְגּוּמוֹ: ״חַבִּילוּ לְהוֹן וְלָא לֵיהּ״, כִּי הַחַבָּלָה תְּלוּיָה בְּהוֹן מִצַּד רֹעַ בְּחִירָתָם, וְלֹא לֵיהּ, כִּי אֵין לִתְלוֹת הַחַבָּלָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ כְּלָל. ״לֹא בָּנָיו מוּמָם״, לוֹמַר שֶׁאֵין הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁחָשְׁבוּ לִתְלוֹת מוּמָם בְּמַה שֶׁהֵם בָּנָיו, לֵאמֹר: לֵךְ אֶל הָאֻמָּן אֲשֶׁר עָשָׂנִי בַּעַל חֹמֶר כִּי מִיָּדוֹ הָיְתָה זֹאת לִי, אֶלָּא עִקַּר מוּמָם מִצַּד עַצְמָם, מַה שֶּׁהֵם ״דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל״, וְאֵין לָהֶם שׁוּם מוּם וְחֶסְרוֹן מִצַּד שֶׁהֵם בָּנָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי הַצּוּר פְּעָלָם בִּתְמִימוּת בְּלֹא חֶסְרוֹן, וְהֵמָּה בָּחֲרוּ לָהֶם דְּרָכִים מְקֻלְקָלִים אֲשֶׁר לֹא צִוָּה ה׳. גַּם לְפֵרוּשׁ רַשִׁ״י אָתֵי שַׁפִּיר, שֶׁפֵּרֵשׁ ״לוֹ״ כְּלַפֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְרָצָה לוֹמַר שֶׁהַשְׁחָתָה זוֹ לְיַחֲסָהּ לוֹ יִתְבָּרַךְ, ״לֹא״, רָצָה לוֹמַר זֶה אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא ״בָּנָיו מוּמָם״, בָּנָיו הָיוּ וְהַהַשְׁחָתָה מוּמָם, מוּם שֶׁלָּהֶם.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָמַר עַל הַתְּשׁוּבָה, כִּי מִצַּד רוֹמְמוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ הַתְּשׁוּבָה נִפְלֵאת מְאֹד הַפְלֵא וָפֶלֶא, כִּי כָּל בַּעַל הַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ לֹא יָשׁוּב לְקַחְתָּהּ אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה, וְאֵיךְ יְקָרֵב מֶלֶךְ רָם וְנִשָּׂא אֵלָיו אֲנָשִׁים הַחוֹטְאִים בְּנַפְשׁוֹתָם אֲשֶׁר סָרוּ מֵאַחֲרָיו וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכָר, אֲבָל ״מִמְּךָ״, דְּהַיְנוּ מִצִּדְּךָ, ״לֹא נִפְלֵאת״, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג יד): ״זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ״, כִּי מִצַּד הַחֹמֶר, אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא (קהלת ז כ), עַל כֵּן מִן הָרָאוּי שֶׁיְּקַבֵּל תְּשׁוּבָתְךָ. וְאוּלַי שֶׁעַל זֶה אָמַר: ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא״, כִּי אֵינָהּ מְצוּיָה בִּצְבָא מָרוֹם הָרוּחָנִיִּים, כִּי אִם בְּךָ אָדָם מֵעָפָר יוּלָּד, עַל כֵּן מִצִּדְּךָ הַתְּשׁוּבָה דָּבָר רָאוּי וּמִתְקַבֵּל בַּדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר.

וכשאני לעצמי מה אני. עדיין לא אוכל להשיג אל אחד מני אלף ממה שאני חייב לעשות. ומשלו משל למה הוא דומה למלך שנתן שדהו לעבדיו ופסק עמהם בשלשים כור לשנה. טרחו בה הרבה והביאו לו חמשה כורין. אמר להם המלך והלא פסקתם עמי בשלשי' כורין אמרו לו אדוננו המלך שדה שנתת לנו זבורית היתה טרחנו בה הרבה ולא היינו יכולין להוצי' ממנה יותר מחמשה כורין. כך אמרו לפני הקב"ה יצר הרע שנתת לנו מנעורנו הוא שנאמר (בראשית ח' כ"א) יצר לב האדם רע מנעוריו. ואפי' כשאדם טורח הרבה לעשות הישר בעיני ה' אין אדם יכול להשיג אלא לדבר מועט ממה שחייב לעשות. וזהו שנא' (תהלים ק"ג ט"ו) כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. שאם לא מפני יצר הרע הרבה באדם אפי' בלא שיטרח ויחזור אחר המצוה היה עושה מהם הרבה כשדה עדית אפי' אם לא יטרחו בעבודת אדמתו יצא ממנה שום דבר. אבל עכשיו שיודע שאפי' אם יטרח הרבה לא ישיג אלא המיעוט מפני יצר הרע שמקלקל גופו. כל שכן אם לא יטרח תשאר נפשו ריקה מן המצות כמו שדה זבורית אם לא יטרח בה. ואם לא יזבלנו ויחרישנו לא יצא ממנו שום דבר ועל זה זה נאמר (משלי כ"ד ל') על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה. ומפני זה סמך עוררות אחרים ועוררות עצמו ואמר אם אין אני לי מי לי ואם לא אטרח ומעורר את עצמי לחזר אחר המצות אשאר מהן ריקן שאף כשאני לעצמי וטורח בהן איני משיג לחלק קטן מכמה חלקים ומה אני משיג אם לא אטרח כלל: