פרשנות מצטטת על תהילים קד:כט

רמה בים: רמה לשון ארמית, תרגום מלת השליך, ואין לה מקום אלא במליצת השיר, נושקי רומי קשת (תהלים ק"ד כ"ט), וכן הרבה מלות ארמיות מיוחדות למליצת השיר, כגון אנוש במקום אדם, אָתָה במקום בוא, מלה במקום דבר, קדם במקום עולם, וזה מפני שמליצת השיר אוהבת להשתמש במלות בלתי מורגלות בפי ההמון, ובמלות עתיקות וזרות (כדרך שבל' איטלקי המשוררים בוחרים להם מלות רומיות או איטלקיות נושנות) כי מיעוט ההרגל בהן יוסי להן נעימות וחן (כאשר כבר העיר על זה בעל מליצת ישרון בדף אחרון מספרו). והנה לה"ק ולשון ארמית לשון אחת היו מתחלה ומעט מעט נבדלו ונתרחקו זו מזו, והמלות אשר עתה ארמיות הן היו לפנים עבריות וארמיות יחדו, אלא שעזבה אותן לה"ק והניחתן ללשון ארמית, ולהיותן בלה"ק נושנות ובלתי מורגלות, בחרו בהן המשוררים להוסיף חן למליצותן, וקצת מן החוקרים האחרונים לא הבינו הדבר הזה, ובכל מקום מספרי הקדש אשר מצאו שם מלות ארמיות או מליצה על דרך לשון ארמית מהרו לשפוט כי הס' ההוא או הפרשה ההיא נכתבה בימי גלות בבל "בעת אשר לשון עברית ירדה מכבודה ואפסה משפת דובריה כי נבלה שפתם בארץ בבל אשר שם היו מדברים ל' ארמית;" ולא הבינו כי המליצות הארמיות ראיה על איחור זמן כתיבתן בשהן במליצה פשוטה ובזולת נבואה ושיר, כמו בספרי דניאל עזרא נחמיה ד"ה ואסתר, כי שם ידים מוכיחות כי הכותב לא בחר במלות ובמליצות הארמיות להנעים מליצתו, אלא אחר הרגל לשונו היה הולך, ולשון ארמית היתה שגורה בפיו יותר מלה"ק; אמנם בספרי הנבואה והשיר שלשונם מתוקן בתכלית הצחות ובחכמה נפלאה, מי יאמר ומי יאמין שבבלי דעת יצאו הדברים מתחת יד המליצים והמשוררים הנשגבים, כאילו לא היו בקיאים בלשונם אשר דברו בה מליצותם הנשגבות ושיריהם הנחמדים? ומי יאמר ומי יאמין כי מי שכתב ההלל אמר בשגגה ובאשגרות לישן כל תגמולוהי ע"ד ל' ארמית, במקום תגמוליו; ומי שכתב שיר השירים אמר שלא בכוונה מטתו שלשלמה ע"ד ל' ארמית, וכן שלמה אהיה כעוטיה שהוא מהארמי דילמא או די-למה (עזרא ז' כ"ג), או כי בעל מזמור קל"ט לא ידע לה"ק מפני שאמר כי אין מלה בלשוני, ולא אמר כי אין דבר בלשוני, או כי בעל ספר איוב היה חצי מדבר אשדודית מפני שאמר כתר לי זער ואחוך שהוא מאמר כלו ארמי, או כי בעל שירת הים היה עומד בארץ בבל מפני שאמר רמה בים, וללא אמר השליך? ועיין למטה (י"ז) על תביאמו ותטעמו.

שנאמר ויגוע וגו׳. דרך רמז בעלמא הוא ויגוע ממלאכה ויאסף אל עמיו ומצינו בתהלים ק״ד יצא אדם לפעלו וגו׳ תוסף רוחם יגועון ותוסף מלשון ואספתו אל תוך ביתך (בפ׳ תצא) וראב״ע כתב מלשון כמו רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב ל״ד יד) כלומר שמתעצל ממלאכה וסיפיה דקרא ואל עפרם ישובון כי הבטלה מביא לידי שעמום ומהומה ועי׳״ז מת:

ואמר ויוסף ישית ידו על עיניך. כאן בישרו שימות בחיי יוסף וישית ידו על עיניך אחר מיתתך. ומכאן כתבו בזוהר שראוי לבן הבכור כשמת אביו שישים ידו על עיניו ויסגרם. לפי שבשעת מיתתו נשארו עיניו פתוחות ממראה השכינה שראה באותה שעה. כדכתיב כי לא יראני האדם וחי. ואמרו בחייהם אינן רואים אבל במיתתם רואים. לפי שאז משיגים אותה מעלה. כדכתיב תוסף רוחם יגועון ומאותה מראה נפלאה נשארו עיניו פתוחות. וצריך הבן הבכור לשים ידו עליהם. ולפי שיעקב כשנתנו לו ללאה חשב שהיא רחל לכן ניתנה הבכורה ליוסף. ולזה אמר בכאן ויוסף ישית ידו ולא ראובן. ונתבשר יוסף בכאן בזאת המעלה לפי שהוא היה קם תחת אביו. וזה רמז ויוסף ישית ידו על עיניך לסוגרם בענין שלא יראו מראה אחרת. כי אמרו שם שמיד בשעת מיתת האדם נזדמנה שם מראה אחרת טמאה. ולכן צריך לסוגרם מיד כדי שלא יראנה ויטמא כל אשר בבית. ולכן רמז ויוסף ישית ידו על עיניך. לרמוז שנסתם העולם הזה מאביו ונשאר לבן הזה. ויש לו לבן ללמוד מאביו אם הוא צדיק שיחיה באמונתו ללכת בדרכי ה'. וכן רמזו בכאן שהעין יש בו שלשה מראות כנגד שלשה עולמות. וזה האדם נסתלק מזה העולם לילך לעולמות הנשארות לאור באור פני מלך חיים שהוא אור בת עין. וכן אמרו שם שצריך זה הבן להשליך עפר על עיניו. לרמוז כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וזהו ויוסף ישית ידו על עיניך. להורות כי האדם אינו שבע בזה העולם כדכתיב אוהב כסף לא ישבע כסף. ואינו שבע אלא במעט עפר שנותנין על עיניו. כמוזכר במסכת תמיד בההיא עובדא דאלכסנדרוס מוקדון. כששב ממלכות הנשים והגיעו לנחל מים. ושרו שם הדגים והתחילו הדגים להתנועע ולהיות בהם חיות. וכשראה המלך כך הלך בשפת הנחל עד שהגיע ללהט החרב המתהפכת ורצה ליכנס. ואמרו לו זה השער לה' צדיקים יבואו בו. וכשראה שלא רצו להניחו ליכנס שאל אות כדי יאמינו שהגיע לאותו מקום. ונתנו לו מרגלית אחת קטנה. וכשהגיע למלכותו התחיל לשוקלה והיתה שוקלת יותר מכל אוצרותיו. ושאל לחכמיו ולא ידעו מהו. ושאל לחכמי ישראל ואמרו לו שהיא עין אדם. ובזה יראה כי כל האוצרות כולם אינם חשובים לכלום. ושהוא כבש כל העולם ולא שבעה עינו. ואמר לו שיתן מעט עפר על אותו אבן וישקול יותר ממנה. לקיים מה שנאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועין האדם לא תשבע. וכן האדם אינו שבע אלא במעט עפר שנותנין על עיניו בשעת פטירתו. ובספר צרור הכסף הארכתי בזה בדיני אבילות. ולכן אמרו שהבן הבכור יתן עפר על עיני אביו לרמוז זה. וזה נרמז באומרו ויוסף ישית ידו על עיניך: