הַמַּבִּ֣יט לָ֭אָרֶץ וַתִּרְעָ֑ד יִגַּ֖ע בֶּהָרִ֣ים וְֽיֶעֱשָֽׁנוּ׃
משנת ארץ ישראל
על הזיקים – משני התלמודים עולה שזיק הוא כוכב שביט (ירו', יג ע"ג; בבלי, נח ע"ב). באיכה רבה נמנה הזיק עם הגורמים המוסיפים אור לעולם, ובעיקר ללילה (פתיחתא ל, עמ' 32), לפיכך יש להניח שהזיק הוא מטאור. טבעי הוא ששמואל אומר שאינו מכיר אותו, כלומר אינו יודע לחשב מתי יתגלה, שכן זהו גורם אקראי ובלתי צפוי. מן ההקשר והברכה משמע שנחשב לגורם מזיק, או משום שהיו מטאורים שפגעו בבני אדם וברכוש או משום שעוררו פחד וחרדה, ועל הזועות – בסורית "זוועה" משמעה רעידת אדמה, וכך מתברר גם ממקורותינו הקושרים את הזוועה לפסוק "המביט לארץ ותרעד" (תהילים קד לב): "אליהו ז"ל שאל לרבי נהוריי, מפני מה באין זועות לעולם? אמר ליה, בעון תרומה ומעשרות. כתוב אחד אומר 'תמיד עיני ה' אלהיך בה' וכתוב אחר 'המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו', הא כיצד יתקיימו שני כתובין הללו? בשעה שישראל עושין רצונו שלמקום ומוציאין מעשרותיהן כתיקנן, 'תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה' ואינה ניזוקת כלום, בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואינן מוציאין מעשרותיהן כתיקנן, 'המביט לארץ ותרעד' " (ירו', יג ע"ג)29הדרשה עצמה תנאית, אך במדרשי התנאים (ספרי דברים, מ, עמ' 81; מדרש תנאים לדברים, יא יב, עמ' 32) אין היא נקשרת דווקא ל"זוועה" אלא לרעידת אדמה סתם. תרומתו של המדרש האמוראי, אפוא, אינה בהבהרת הרעיון אלא רק באזכור המונח "זוועה". המדרש האמוראי מוסיף עוד את מרכיב הפרשת המעשרות שאינו במדרשי התנאים. בעל מצודת ציון לירמיהו כד ט מסביר שהוא בא משורש זו"ע, שמשמעו "רעד ורתת". . אם כן, רעידת האדמה היא בבחינת הסתר פנים, ונגזרת על עברות בכלל ועל אי הפרשת מעשרות בפרט. הרעיון עצמו תנאִי30ראו ההערה הקודמת. , אך ההדגשה על אי הפרשה של מעשרות היא אמוראית. הקשר בין הזוועות לפסוק חוזר במדרשי אמוראים31תנחומא בובר, בראשית יב, עמ' 8. בתלמוד הבבלי מוסבר ש"זוועה" היא "גוהא". רוב הראשונים פירשו שהכוונה לרעידת אדמה, אך יש שפירשו שהכוונה להבהק אור גדול, ואיננו יודעים למה בדיוק התכוונו. ראו בדברי המאירי ובמלאכת שלמה. הרמב"ם פירש קולות חזקים מאוד, ורבנו יונה פירש שהכוונה לסערה עזה במיוחד. לא ברור לאילו תופעות טבע הדברים רומזים. סערות עזות, למשל, יש גם בארץ ישראל, אך נזקן קטן. רב סעדיה גאון, בספרו אמונות ודעות מאמר תשיעי, מסביר: "אש אוכלת עד מעמקי ארץ", כלומר התפרצות געשית, וספק אם בתקופת המשנה והתלמוד היו עדיין התפרצויות געשיות בארץ. בספר האשכול (הלכות ספר תורה ח"ב, עמ' 47; אוצר הגאונים, עמ' 131) נקבע שההסבר שזוועה הוא גוהא הוא מדברי אגדה שבדרך כלל אין לסמוך עליהם, אם כי במקרה זה יש לסמוך על ההסבר. לפי דברי הגאון "גוהא" משמעה קול רם היוצא בזמן ירידת גשמים (אך כמובן אין הכוונה לרעם הנזכר במשנה כתופעה עצמאית). הרחבנו כאן מעט בפירושי הראשונים, בשונה ממנהגנו, בגלל העניין הרב שבפרשנויות השונות. .
הון עשיר
זוועות. הר"י (דף מב: מדה"ר) פירש רוחות חזקים הנושבות בשעת הגשמים. והרמב"ם פי' קול שאון נשמע באויר, כקול רחים סובבים לאטם. ולע"ד הפירוש הנכון הוא מ"ש הר"ב שהם רעדות הארץ, כמ"ש רש"י על מאי דאיתא בש"ס (דף נט. ושם ד"ה גוהא) מאי זוועות גוהא. ובירושלמי (ה"ב סד.) נמי ה"ג, אליהו ז"ל שאל לרבי נהוראי מפני מה באין זוועות לעולם, א"ל בעון תרומה ומעשרות, כתוב אחד אומר (דברים יא, יב) עיני ה' אלקיך בה, וכתוב אחד אומר (תהלים קד, לב) המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו, הא כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, ומוציאין מעשרותיהן כתיקונן, תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ואינה ניזוקת כלום, בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ואינן מוציאין מעשרותיהן כתקונן, המביט לארץ ותרעד, א"ל בני חייך כך היא סברא דמלתא וכו'. הרי מפורש כי זוועות הם רעדות הארץ, ובזה נמצא, שזכר התנא שהאלקים עשה שייראו מלפניו, ביסוד הפשוט שהוא עצם השמים, וכוכבים ומזלות הקבועים בו, ובארבע יסודות שבתוכו, שהרי זיקין הם כוכבים ממש, או נהורא דרקיעא הנראה כשהוילון נקרע כדאיתא בש"ס (דף נח:), והזוועות הם רעדות הארץ, והברקים הם כלפידי אש, והרעמים הם קול המון הגשם, ששופכים העננים זה לזה (דף נט.), והרוחות הם יסוד האויר:
עזרא בן שלמה
וכנגד יום השביעי שהוא כנגד אלף השביעי שיהיה העולם חרב אמר המביט לארץ ותרעד.