פרשנות מצטטת על תהילים קד:לד

והתשובה הגיד לנו ר' אליעזר הגדול כי אין ענין בפרוח רשעים כמו עשב, כענין כציץ יצא וימל אשר הוא יורה על מהירות הצמיחה והגידול אבל עניינו על כמות הדבר כי כמו שהעשב מכסה הארץ כענין ועמקים יעטפו בר כאלו הארץ נכבשה מהעשב, כן הרשעים מרבים לעשות רע עד שמכסים פני כל הארץ והארץ היא נכבשת מהם. הנה אלה רשעים שהם רעים לבריות, ועובדי ע"א שהם רעי' לשמים יציצו כמו כן כעשב הארץ. ומדלא קאמר עושי און ואמר פועלי און הורה שהם ומעשיהם הם און. וביאור זה כי נמצא לאחרונים מבדילים בין פעל למעשה והוא כי מעשה הוא כל דבר אשר יעשהו האדם ואיננו נשאר בו כעין בחרשת אבן ובחרשת עץ ובכל מלאכה איננו נשאר באדם אבל יוצא ממנו, והפעל הוא הדבר היוצא מן האדם ונשאר בו כענין במדות ובדעות יפעל הצדק והחסד וישארו בו התכונות ההמה ישכיל ויוציא מן הכח אל הפועל ילמד לאחרים והכל נשאר בו, והנה אלה שהם רעים לה' הם פועלי האון באופן שיצא מהם ונשארה בהם התכונה הרעה ההיא והרי הם ומעשיהם און ואימתי שאתה רואה צפה לימות המשיח והוא ענין ואתה מרום לעולם ה' שאז הב"ה מלך בעליונים ובתחתונים אלא שהוצרך להקדים שכל זה הוא להשמדם עדי עד לאבדם מן העה"ז ומן העה"ב כי כן דרכו ית' לתבוע ראשונה עלבון יראיו כענין בפרעה הרשע אשר אמר (שמות ה' ב') לא ידעתי אה ה' וגם את ישראל לא אשלח והוא יתברך לא תבע ראשונה דבר לא ידעתי את ה' אלא עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם, ירבעם בן נבט זובח ומקטר לעבודת אלילים ולא נתבע על זה, וכאשר שלח ידו בנביא לאמר תפשוהו אז יבשה ידו, וכן סנחריב אשר חרף וגדף מי בכל אלהי הארצות אשר הציל מידי וגו' ולא היה בו דבר וכאשר ערך מלחמה נגד חזקיה. אז ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור כמו שבא כל זה באורך בספר הזוהר בפרשת בשלח, לכן הוצרך פה להקדים להשמדם עדי עד, ואח"כ אמר ואתה מרום כמדובר והורה כי הגדולה הרבה היא סבת המפלא הנפלאה, וטעמו של דבר בעיני היא כי אחרי שנתגדל ביותר נתחייב עוד להכנע לפניו ית' ולדעת כי ממנו היתה זאת וכהן גדול אשר נתגדל משאר בני אדם שוחה בסוף כל ברכה וברכה. והמלך אשר לו עוד מעלה וממלכה כאשר שוחה פעם ראשונה שוב אינו זוקף, וכאשר כן לא יעשה. הוא רשע בעונו ימות וטעום צוף דבש אמרי נועם אמרו ראה דוד וכו' כי עם שבמזמור צ"ב מזמור שיר ליום השבת אמר בפרוח רשעים וגו' להשמדם עדי עד, חזר ואמר במזמור ק"ד מזמור ברכי נפשי את ה' יתמו חטאים מן הארץ וגו', לפי שראה שרבו רשעים כמו עשב כי בתחלה לא היה הדבר כל כך והיה הדבר קשה ואמר שהוא יודע בטוב טעם שאמרנו שסופם ליאבד מן העולם מן העה"ז ומן העה"ב אחרי שאינם מכירים ומודים על הטובה אדרבה מרבי' ההבל והרשע. האמנה אחרי ראותו כי רבו מארבה באופן שאין אדם שליט ברוחו להתאפק ולהתפייס במה שאמר היה מונע עצמו מלומר הללויה אשר ביאורי הללו למי שברא ב' עולמות הנבראים בי"ה כמו שאמר כי ביה ה' צור עולמים והיאך יאמר ויצוה להללו והנה לב האדם מלא הוללות על שרבו הרשעים והנה העה"ז מלא רע והיאך יהיה השני לגמול טוב יחייב ההילול עד שראה ברוח הקדש שהם עתידים להשמד אז אמר הללויה ולהפליג בדבר חזר ואמר שרבו רשעים כמו עשב לכסות וכו' והציצו כל פועלי און הם עובדי ע"א וכו' אשר בזרות יפול הפלגת רשע כזה ברבים ולכן מנע עצמו מלומר הללויה. עד שהופיע עליו רוח הקדש והבטיחו במפלתם יתמו חטאים וכמו שהקדים (תהלים ק"ד ל"ד) יהי כבוד ה' לעולם אשר עד עתה לא היה לעולם וישמח ה' במעשיו אשר עד עתה לא שמח כדבריהם ז"ל והטעם המביט לארץ וגו' כי הוא מביט במעשה הרשעים ותגעש ותרעש הארץ וההרים נמוגו, לולא כי יערב עליו שיחי וגו' ויענהו רוח הקדש אל תירא עבדי דוד כי בלי ספק יתמו חטאים מן הארץ וגו' ואז אמר הללויה, ובזה נתבאר המאמר והותרו ההערות אשר העירונו בו, ואחרי ההצעה הזאת נבא לביאור המאמר שאנו בביאורו אשר עליו נתגלגל זה. ואומר בעל המאמר ראה פסוק בפרוח רשעים שלא נתבאר בו בפי' ענין ההצלחה הזאת אם ה' צבאות יעצה, אם באה מהמקרה או מהמערכה, והודיענו כי מענין המן הרע הזה אנו למדים פי' בפרוח רשעים כי הוא מכוון ממנו ית' וזהו אומרו זש"ה כלומר זה ביאור הכתוב שמה לפי שהוא זר לייחס אליו ית' דבר זה ק"ו מהחשך אשר הוא תיקון גדול לעולם כי בו ינוחו בני אדם ממעשיהם ומעצבון ידם וכמו שהאריך בזה החסיד רבינו בחיי זלה"ה (בחובת הלבבות) ואף גם זאת לא יחד שמו הב"ה עליו ולא יחסו אליו ככתוב ולחשך קרא לילה ואילו קרא אלהים לילה לא כתיב כדבריהם ז"ל וק"ו בן בנו של ק"ו ליחס הצלחת הרשעים אליו ית' ומה גם הצלחה אשר ממנה נמשכה רעה רבה כמ"ש על כן אמר מה כתיב בסוף קרייא להשמדם עדי עד כלומר לא יקשה בעיניך לייחס דבר ההצלחה אליו ית' אחרי שהיא הכנה אל ההכנעה וההשפלה, ואתה קרא אותה השפלה לא הצלחה לא נתגדל המן אלא לרעתו ואם כן איננה גדולה רק תקלה והוא ע"ד שפיל לסיפיה דקרא כי מה שיקשה בראשו יתוקן בסופו, ולמה גדלו, ביאורו כי הצלחת הרשע להשמידו אפשר לפי שלא הרבה ברשע כ"כ ומצליחו למלאת סאתו ויתחייב בעצם, אמנם הרשע הזה כבר הפליג ברשע כ"כ עד אשר הרע אויב בקדש, ובעצתו בטילת עבודת בית אלהים, וא"כ למה יאריכו לו עוד ומה צורך לגדולה זו, והשיב כי לא היתה הכוונה לגדלו רק לגדל שמו ית' כי אם היה הורגו אז היו אומרים לגיור הרג לא היה מי יודעו לכן גדלו להשפילו ולהגדיל שמו, ואשר הוצרך למשול משל מפני שהוקשה לו כי ממה שהקדמנו מספר הזוהר למדנו שהוא ית' איננו תובע עלבונו רק עלבון יראיו והנה פה שתבע עלבונו ביען החריב ביתו או שבטל בניינו, ע"כ הוזקק לדברי משל הלגיור שקלל בנו של מלך להורות כי תביעת עלבון בית המקדש איננו בעצם על מה שנוגע אליו ית', אלא על מה שנוגע לעם בני ישראל כי הוא בית תפלתם וכפרתם. ועמוד על זה א"ע לפיכך וישם את כסאו וגו' כי זרות. הפלגת הגדולה מורה זה, כי גדל המלך וינשאהו תינח אבל לשום את כסאו מעל כל השרים זה זר עד מאד, אלא שהיתה הכוונה ויתלו את המן כמו שנתבאר הענין יפה במדרש אשר בילקוט (סימן תתרנ"ד) ז"ל א"ר עקיבא עד היכן גדלו עד עץ של חמשים אמה שנאמר יעשו עץ גבוה חמשים אמה, מעל כל, עד דתחמיניה תלוי על חמשים אמה, כ' עשרין ל' תלתין הרי חמשין ע"כ, הנה שבמקום גדולתו נרמזה מפלתו. ולכן לא הביא ראיה מתחלת הכתוב אלא מסופו וישם את כסאו מעל כל השרים, כי שם הוא עיקר גדולה ושם נרמזה כמו כן ההשפלה כמדובר. ויען דבר זה איננו כל כך מפורסם שהיתה סבת המפלה אשר יעץ מבטול בנין בית המקדש לכן אמר, הוי אויבי הב"ה לרעת' הם מתגדלים, כלומר הא מהא זכינו במה שאמרנו כי תכלית גדולת אויבי הב"ה. הלא הוא לרעתם וביען כל הבנין הזה על יסוד מסופק והוא שכתוב בפרוח רשעים הוא ממנו ית' לא מהמקרה ולא מהמערכה וכמו שקדם, ואין דבר ברור יכריח להורות זה, לכן אמר וכתיב (איוב י"ב כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם, כי פה הזכיר בפי' כי הוא ית' המגדיל להשפיל, אלא שלא הורה על עוצם ההצלחה כמו פסוק בפרוח רשעים, והוא מבואר כאשר תזכור כל הנאמר ונתבאר המאמר. במסרה, אחר הדברים האלה ג' ר"פ (בראשית ט"ו א') אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם וגו' אל תירא אברם, אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך וגו' אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש, הורו כי נתבשר אברהם אבינו שלא יירא מענין המן הנראה אליו במחזה והנה (שם ט"ו י"ב) אימה חשכה גדולה נופלת עליו אשר בתיבת גדולה שם שם לו חק המן ומשפטו וכמו שדרשו בב"ר (פרש' מ"ד) גדולה זה מדי דכתיב אחר הדברים האלה גדל. וכן בויקרא רבה (פרש' י"ג) ולכן אמר אל תירא אברם כי בהקדים אחר הדברים האלה כשך חמת המלך לאחר הדברים האלה גדל ימשכו ב' דברים להפסק גדולה זו, כי על כן הטעים בעל הטעמים תיבת אחר בפסק להורות על הפסק הגדולה טרם הזכרתה. והב' דברים הלא המה א' המלכה אסתר כנודע, ב' כי אחר שזכר את ושתי ואת אשר נגזר עליה בהגיע תר אסתר בת אביחיל לבא לידי מדה זו יזכור עונו. וכמה דאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) כי אין הצר שוה בנזק המלך. אמרה לו צר זה איננו שוה בנזק המלך קטל ושתי ואיקנאי בי בעי למקטלי. ופרש"י שוה חושש ואין ספק שהיתה סבה חזקה להעלות חמה ולנקום נקם וכמו שיבא שם בס"ד, עוד במסרה, גדל ב' (יהושע ד' י"ד) גדל ה' את יהושע. ודין, נודע כי יהושע היה הראשון אשר נלחם בעמלק ומרדכי זה האחרון ושניהם מבני בניה של רחל באופן שבגדול החל יהושע משבט יוסף ובקטן כלה מרדכי מבנימין ולכן בהזכיר גדולת הרשע הזה הזכיר תחלת מפלתו והוא על ידי יהושע להבטיח כי כן תהיה מפלתו ע"י הקטן שבבני בני' של רחל, האמנה בטעם גדולה זו על דרך הפשט הטיבו אשר דברו המפרשים כי אחרי אשר הצליח בעצתו יבקשו למלך, ומצא אשה טובה כתאות נפשו ראוי הוא לגדולה. והיה הטעם הזה כ"כ טוב יישר בעיני הה"ר יעקב בר נחום ז"ל. עד שכתב ומפני מה זכה לגדולה זו מפני שהשיאו עצה לאחשורוש לגרש את ושתי ולקחת אחרת ועשה כן ונתקיימ' עצתו לטובה, והה"ר מאיר עראמה ז"ל דרך דרך זו אלא שהוסיף כי נדמה להם היות שופע בו שפע אלהי והוא אמצעי בינם לאלוה. ולכן יכרעו וישתחוו לי. עה"ד שעשה נבוכדנצר לדניאל, ובאופן הגדולה, אומר אני שעשה לו ג' דברים א' גדל והוא ענין הממון כי אף אם היה לו הון רב ואוצרות מלכי יהודה ואוצרות בית ה' בידו והוא עבר לפנינו אף גם זאת מדרך המלכות לתת לו עוד כיד המלך וזהו גדל וסימן לדבר (איוב א' ג') ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם האמור בדבר הממון, ב' וינשאהו הוא ענין הרוממות והממשלה להנהיג מדינות ומלכיות וישמעו אליו כלם:

שלמה המלך ע"ה המשיל נפש צדיק לאור מפני שהנפש אור שכלי לוקח מכסא הכבוד, והאור ההוא אינו אלא מעצמותו וגופו, איננו בא לו ממקום אחר ואיננו תלוי בדבר אחר, והמשיל נפש הרשע לנר שאור הנר אינו מעצמו אבל תלוי בדבר אחר והוא השמן והפתילה, כי מיד שיכלה השמן והפתילה ידעך הנר מיד, כן נפש הרשע תלויה בקיום גופו, כי אין עיקר שמחתה רק בשמחת הגוף, ועל כן תכלה ככלות הגוף, והכליון הוא שלא תאור באור החיים, ואע"פ שאין לנפש מות, תענש בעונש מר ממות. ולפי שלא השתדל בדרכי האור אלא בדרכי החשך על כן תחול עליה מדת החשך והנה זה כליון חרוץ לנפש, והוא העונש שאין לו סוף ויסורין שאין להן קץ, וזהו שאמר שלמה ע"ה (שם יא) במות אדם רשע תאבד תקוה, לא אמר במות רשע אלא במות אדם רשע, לבאר כי הנמשך אחר תולדות האדמה ומשתקע בתאוות הגופניות נקרא רשע, ועל כן במותו תאבד תקותו עמו כי לא היתה תקותו כי אם בעניני גופו לא בעניני נפשו, ומפני זה באבדן גופו תאבד תקותו. ומזה אמר ידעך, שהוא בטול האור והוא העונש בנפש הרשע. ונראה לומר שאין לשון דעיכה בטול לגמרי אלא שלא תאיר ותזכה לנועם הראוי לה, וכן אמר בלדד (איוב י״ח:ה׳) גם אור רשעים ידעך ולא יגיה שביב אשו, אך לשון כבוי הוא בטול לגמרי, והעד (ישעיהו מ״ג:י״ז) דעכו כפשתה כבו. אבל במעלת נפש הצדיק הזכיר ישמח והוא השכר, כי לשון שמחה תוספת השגה ורוח הקדש וזהו (תהילים ק״ד:ל״ד) אנכי אשמח בה', וכן (שם) ישמח ה' במעשיו, ולפי שהצדיקים עובדים להקב"ה בשמחה על כן זוכים למעלת השמחה לעוה"ב כי מדת השמחה תחול עליהם ושואבת נפשם ומקיימת אותם לנצח. ועוד לטעם אחר המשיל נפש הצדיק לאור לפי שנבראת ביום ראשון עם בריאת האור הראשון, ויש פסוק מדבר בנפשותיהן של צדיקים מעיד על זה, הוא שכתוב (דברי הימים א ד׳:כ״ג) עם המלך במלאכתו ישבו שם, והיא מעותדת לאותו האור הנברא ביום ראשון. ומצינו חמשה אורים בפרשה וכן לנפש חמשה שמות. האור ההוא תחלת הנבראים היה ועליו אמר דוד ע"ה (תהילים קי״ט:ק״ל) פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ודרשו רז"ל פתח דבריך יאיר, מפתח פומך לן הוה נהורא שנאמר (בראשית א׳:ג׳) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. האור ההוא הוציאו הקב"ה מתוך החשך, לא כמלך בשר ודם, מלך בשר ודם מדליק נר מנר שמא יכול להדליק נר מתוך החשך, ואלו הקב"ה הוציא אור מתוך החשך דכתיב (שם) וחשך על פני תהום, וכתיב בתריה יהי אור ויהי אור. וכן אמר הכתוב (איוב י״ב:כ״ב) מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות, וכן אמר דניאל (דניאל ב׳:כ״ב) הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא, ודרשו רז"ל עמיקתא זה מעשה מרכבה, ומסתרתא זה מעשה בראשית, ידע מה בחשוכא וחשך על פני תהום, ונהורא עמיה שרא ויאמר אלהים יהי אור. כיון שהוציא הקב"ה האור מתוך החושך אינו צריך לאור של בשר ודם, שכן אמר דוד המלך ע"ה (תהילים קל״ט:י״ב) גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. וכיון שהכל הוא לפניו יתעלה שוה, כחשכה כאורה, מהו זה שכתוב (שם יח) ישת חשך סתרו, זה כנוי לרוב הסתר השגת השי"ת, כי המשיל השגתו לחשך מפני שהמקום החשוך אי אפשר להשיג מה שבתוכו, ורמז לך הכתוב כי החומר שלנו הוא המסך המונע והחשך המבדיל בין השם יתעלה ובינינו שאין בנו כח לראותו, וזהו לפי דעתי (שיר השירים ב׳:ט׳) הנה זה עומד אחר כתלנו, יאמר כי זה אלי ואנוהו כותל מפסיק בינינו ובינו והוא החומר, והבן זה. וא"כ סתרו חשך מצד השגתנו שהיא קצרה בהיותנו בחומר, וכולו אורה מצד עצם כבודו, וזהו שאמר כחשיכה כאורה, ואע"פ שכולו אורה ואינו צריך לאורה שלנו נצטוינו במשכן ובמקדש לכבוד הבית שהשכינה שורה עליו שנדליק נרות המנורה וזהו שכתוב.

הרי שרמז באלף השביעי שלש' דברים חורבן העולם ותענוג הנשמות וביטול היצה"ר. וכנגד חורבן העולם אמר דוד המלך ע"ה (במזמור ק"ד) המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו. וכנגד תענוג הנשמות אמר אשירה לה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי. אין בו רק אם צדיקים יושבים ועטרות תהיינה סביבם מן האור הבהיר על אור הנשמה. ועל התענוג הגדול ההוא ועל הטעם אשר אין ערך אלי' אמר בחיי' כי הם החיים התמידים. אנכי אשמח בה'. השמחה היא תוספת רוח הקודש והנאת זיו השכינה הדבק בנשמה. וכנגד ביטול היצה"ר והעברת רוח הטומאה אמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. וע"ז אחז"ל ק"ג מזמורים אמר דוד ולא אמר הללוי' עד שראה מפלתן של רשעים.