פרשנות מצטטת על תהילים קו:יח

והיה איזה יום נייח, ונחה הספינה, והלכה ליבשה, ומצאה שני אילנות אחד שהאוכל ממנו נעשה מצורע, והוא הערב רב ערבא בישא עמלקים נפילים גבורים רפאים ענקים (זוהר בראשית דכ"ה ע"א ועיין לקמן במאמרים לר"ה ויו"כ אות זיי"ן) ואילן אחד שהאוכל ממנו נתרפא מצרעתו, והם הצדיקים קדושים וחסידים טהורים לומדי תורה לשמה, ולקחה בתרמילה מאילן זה ובאה לבית המלך, הביאני המלך חדריו, התקשרות מלכות בבינה, וגם מוחין דאמא בלתי מוחין דאבא הם גורמין צרעת כידוע, ושם הוצרך גם כן לרפואה זאת להמתיק דיניה דינין תקיפין על ידי תורה לשמה, העולה מאילן הטוב ועשתה רפואה זאת, ונתן לה הון רב ועתק, כלי לבן שאולים, וחזרה לביתה ומצאה לבעלה ביחוד התפלה, והתרעמה עליו תרעומין דשכינה, ובוכה ומבקש על בניה ועל נפשה אשמנו בגדנו [עיין לעיל פ' בראשית אות קמ"א ושם בהגה קי"ט] כי גם שם אתה היית, (תהלים קל"ט) ואציעה שאול הנך, כי גם בחטא גנוז אלופו של עולם [עיין לקמן פ' תצא אות ח'], והבעל שמח בלבו, כי נתברר לו בדרך גודל צניעות שלה, ומה שעשתה לפעמים איזה דבר מכוער היה בלתי דעת, ויחשבה לזונה ויחשבה לשיכורה (לשון המסורה בפ' וישב), בעת שכסות ולשון שינה ראה שאיננה זונה אלא שיכורה, ואחר כך חקר הבעל וימצא ששקר ענה בה איש הבליעל אדם רע שגנב טבעתה, אז עשה בו שפטים סוד (ישעיה כ"ה) בלע המות לנצח ורוח הטומאה תבער מן הארץ, וכל הרשעה כעשן תכלה, להבה תלהט רשעים (תהלים ק"ו) ומתחלה אמר הוציאוה ותשרף בשלהובא דגלותא, והבעל כסות ולשון שינה, וכשנתברר הדבר אמר צדקה ממני ויחשבה לו צדקה, ממני היה הכל, ולא נמצא שום דבר כיעור, בתולת ישראל לא חליפת ליה היא ובנהא באל אחר, כולם מצפים ומודים למסור נפשם ורוחם על קידוש שם הנכבד והנורא, עכ"ל, ועוד ע"ש בפ' ויקרא די"ח ע"א ובפ' קדושים דקס"ח ע"ב וכתב שיש רזי דרזין במשל הנ"ל, ועוד הביא משל זה בארוכה בס' זוהר חי פ' אחרי דע"א ע"א ע"ש,

בלהטיהם אמרו רבותינו (סנהדרין סז:) שהם מעשה כשפים ועל ידי מלאכי חבלה הם נעשים, והמלה מגזרת אש לוהט (תהלים קד ד), להבה תלהט רשעים (שם קו יח). והענין, כי הם נעשים על ידי לוהטים, מלאכי אש, מלהטת באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב, כענין ויגל ה' את עיני נער אלישע והנה רכב אש וסוסי אש (מלכים ב ו׳:י״ז). ואולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר בגלגלי היסודות שקורין אותם שרים. ועוד אבאר בעזרת הצור (ויקרא טז ח, יז ז, דברים יח יט). אבל "בלטיהם" (שמות ח׳:ג׳) אמרו (סנהדרין סז:) שהם שדים, והמלה נגזרת ממלת "לט", דברו אל דוד בלט (שמואל א י״ח:כ״ב), כי השדים באים בלט, כי הם בעלי גופות מאויר שאינו נרגש, וזהו שאמר "לחכמים ולמכשפים", כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם וזקניהם, ו"חרטומי מצרים" יכלול את שניהם ולא ידענו גזרת המלה. ואמר רבי אברהם (אבן עזרא על שמות ז׳:י״א) כי היא לשון מצרי או לשון כשדי, כי לא מצאנו רק בדברי שניהם. והקרוב כדברי רש"י (בבראשית מא ח) שהיא מלה ארמית מורכבת, חר טמי, הנחרים בעצמות, כי נודע הוא כי רוב האומנות בעצמות מתים או בעצמות חיות, כענין שהזכירו בידעוני (סנהדרין סה:):

תנה לנו בשר. שלא כהוגן שאלו שהרי המן היה מתהפך להם לאותו טעם שהיו שואלים שנא' ויתן להם שאלתם בשר שור ובהמה כבר היה להם שנא' וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וא"ת אכלום במדבר הרי נאמר ומקנה רב וכו' מכאן אמר ר' שמואל לא נתאוו אלא לעריות שנא' וימטר עליהם כעפר שאר ואין שאר אלא עריות שנא' איש אל כל שאר בשרו. הרי שבקשו להתיר עריות וכן הוא אומר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו ולכך אמר ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע באותה שעה אמר משה להקב"ה לשעבר היה אתי מי שישא ויתן במשאם שהיו שבעים זקנים שנתמנו מהר סיני שנא' ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ועכשיו אני לבדי שנא' לא אוכל לבדי לשאת והיכן היו אותן שבעים זקנים אלא שמתו במתאוננים שנא' והאספסף אשר בקרבו פליגי בה ר' שמן בן אבא ור' שמעון בן מנסיא חד אמ' אספסוף זה ערב רב וחד אמר אלו שבעים זקנים שנאמר בהם אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וכתיב שם ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה ודרשי' בקצינים שבמחנה אלו הסנהדרין וראויין היו לשריפה עם נדב ואביהוא משעת מתן תורה שנא' ויחזו את האלהים ונא' ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו וכו' וכמו שתרגם ואל רברבי בני ישראל לא הוה נזקא מכלל שהיו ראוין לנזק להשלחת יד אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד שמיני למלואים כדפירש"י לעיל ולזקנים עד כאן וכן כתיב בתהלים ותבער אש בעדתם ואין עדה אלא סנהדרין שנא' ואם מעיני העדה: