פרשנות מצטטת על תהילים קו:יט

אז ישיר משה לשון רבינו שלמה, כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה וכן עשה ויאמרו לאמר וגו'. וכן אז ידבר יהושע (יהושע י יב), כשראה הנס אמר לו לבו לדבר וכן עשה ויאמר לעיני ישראל, וכן שירת הבאר שפתח בה אז ישיר ישראל (במדבר כא יז) פירש אחריו עלי באר ענו לה, וכן ובית יעשה לבת פרעה (מלכים א ז׳:ח׳), חשב בלבו לעשות לה הבית. אז יבנה שלמה (שם יא ז), פירשוהו חכמי ישראל (סנהדרין צא:) שבקש לבנות ולא בנה. זהו לישב פשוטו. ומה יאמר הרב בפסוק יעשו עגל בחורב (תהלים קו יט), כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון (שם עח מ), וכל המזמור כן, יהרג בברד גפנם (שם מז), ישלח בהם ערוב (שם מה), וכן ומאין יבאו אליך (מלכים ב כ׳:י״ד), מן המכים אשר יכוהו ארמים (שם ח כט, ט טו), וכן ומשה יקח את האהל (שמות ל״ג:ז׳), כי איננו לשון הוה, שלא לקחו אלא פעם אחת.
אבל דרך הלשון הוא לומר עתיד במקום עבר, וכן יאמרו במקומות רבים ההפך והטעם, כי מנהג הלשון שהמספר ענין יעמיד עצמו בזמן שיחפוץ, וירמוז למעשה ממנו. פעם יעמיד עצמו בזמן המעשה וידבר בו בענין הווה, ועומד עליו בתחלתו, ויאמר "ישיר ישראל" כאלו משוררים לפניו, וכן כלם, ופעם יאחר עצמו ויאמר זה נעשה כבר, והכל לאמת ענין, ולכן רוב שיבא זה יהיה בענין הנבואות:

"כי זה משה האיש... לא ידענו מה היה לו". כאן מנמקים ישראל את בקשתם "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", וכך דורשת הגמרא (שבת פט ע"א) פסוק זה: אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: "וירא העם כי בשש משה", אל תקרי בושש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום, אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא. לסוף ארבעים יום, בא שטן וערבב את העולם. אמר להן: משה רבכם, היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש. ולא השגיחו עליו. (אמר להם:) מת. ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו, והיינו דקאמרי ליה לאהרן: "כי זה משה האיש" וגו'. נמצא שהמניע לבקשת העגל היה הצורך בתחליף למנהיגותו של משה. דברי חז"ל אלו מבוארים יותר אצל ריה"ל (כוזרי א, צז), וכה דבריו: העמים כולם בזמן ההוא היו עובדי תמונות, ואילו באו פילוסופים אל חכמי אומה אחת והביאו בפניהם ראיה על אחדות האלוה ועל רבונותו, אי־אפשר היה לחכמים אלו בלא שייחדו תמונה, אליה אפשר לכוון בעבודת האלוה... והנה בני ישראל אף הם הובטח להם כי יוּרד אליהם מעם האלוה דבר מה אשר יראוהו ויכוונו אליו, כשם שכיוונו בצאתם ממצרים, אל עמוד הענן ואל עמוד האש, שהיו מסתכלים בהם ומכבדים אותם ופונים אליהם ומשתחוים נִכְחָם לאלוה יתברך... אולם משה נשאר בהר ארבעים יום... ולבסוף הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו... אך גם הם לא כחשו באלהותו של מוציאם מארץ מצרים - הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלהיהם וכו'. ריה"ל מאריך לבאר שלא איוו להם בני ישראל אלהות אחרת ח"ו, אלא חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה, דבר שנאסר עליהם, ובזה שייחסו כח אלהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם, בלי אשר באה על כך מצוות האלוה. אם־כן לא עבודה־זרה ממש היתה כאן, לא בגידה בה', אלא צורך בהמחשת הרעיון האלהי. ע"כ. בדרך זו הלכו אף ראב"ע על אתר ("והנה לכבוד ה' נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד ה'") ורמב"ן על אתר ("...אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשריפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו?!"). לא כן דברי חז"ל במסכת עבודה־זרה (נג ע"ב) המייחסים לבני ישראל עבודה־זרה כפשוטו: "מדפלחו ישראל לעגל, גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודה־זרה" (ראה גם תהלים קו, יט-כ ופרקי דרבי אליעזר מה). והנה בשמות רבה (מב, ו) מיוחסים הדברים לערב רב: העם אין כתיב כאן אלא "עמך"... אמר לו הקב"ה: עמך הם... שעד שהיו במצרים אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב! אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי: לעולם מקבלים השבים, ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות. אמרתי לך: לאו, ועשיתי רצונך, והם הם שעשו את העגל, שהיו עובדי עבודת כוכבים והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא. ראה מה כתיב: 'אלה אלהינו' אין כתיב כאן, אלא "אלה אלהיך", שהגרים שעלו עם משה, הם עשאוהו ואמרו לישראל "אלה אלהיך", לכך הקב"ה אמר למשה: "לך רד כי שחת עמך". (השווה "אור החיים" הק' לפסוק ד ו"כלי יקר" על אתר). כלומר הגם שישראל חטאו ועבדו עבודה־זרה ממש, הגורמים לחטא ועושי העגל בפועל היו הגרים הנלווים לעם ישראל. הכיוונים השונים שבדברי חז"ל מביאים לידי ביטוי לכאורה את הכיתות השונות שבעם או שמא את השלבים השונים שהביאו אל החטא. כלומר אנשי ה"ערב רב" היו הגורם המתסיס והמוביל ובערמה ניצלו את ציפייתם הדרוכה של ישראל להשראת השכינה ואף לבשו דמותו של שטן כדי לשכנע את ישראל בטיעונים שונים לבקש תחליף למנהיגותו של משה. והנה נמשכו בני ישראל אחריהם והמירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (ראה תהלים קו, כ).

אבל מדרשו אמרו רז"ל וכו'. נראה לי כי חכמי האמת מפרשים שכל מקום נאמר לשון עתיד – אף על העבר – כאשר יש במעשה התחלה לעשות המעשה ויש בו עתיד לעשות גם כן, כמו "ככה יעשה איוב" (איוב א, ה), שהיה בעבר עושה כך וכך יעשה בעתיד. וכן "יעשו עגל בחורב" (תהלים קו, יט) שיש במעשה ההוא התחלה לעשות ויהיה המעשה נמשך, ויש בו עתיד, שהרי כל מעשה נמשך מן התחלה עד הסוף, ועל זה יאמר לשון עתיד, ואף כי אין המעשה רגיל להיות, לא כמו שרצה רש"י. ובשביל זה יאמר לשון עתיד, לפי שבמעשה עצמו כאשר התחיל לעשות יש בו עתיד לעשות, ושייך בזה לשון עתיד. ואין קשיא כולם, חוץ כאשר כתיב אצלו לשון "אז" זה הלשון משמש על עת בלי משך זמן כלל, ולפיכך אי אפשר לפרש מלת "אז" רק על עתיד לגמרי, ואז פירושו שתהיה לעתיד, או לעבר לגמרי, ואז פירושו בעת שעבר. אבל אי אפשר לומר מלת "אז" על דבר כזה שיש לו המשך זמן, אלא אם היה פרושו כמו שפרשו רז"ל (שבת נו ע"ב) "אז יבנה שלמה" (מ"א יא, ז) שבקש לבנות ולא בנה, כי זה נאמר גם כן על ההתחלה שבקש לבנות ולא בנה, כי הבקשה לבנות הוא התחלת הדבר, וכאשר נאמר אצל זה מלת "אז" צריך לפרש אותו על התחלה בלבד מבלי גמר מעשה. ולפיכך כאן אצל "אז ישיר" שהיה התחלה עם גמר מעשה, אי אפשר לפרש רק "אז ישיר" לעתיד לבא לעולם הבא. ואם נאמר כמו שפירש רש"י כי היו"ד מורה על המחשבה – הוא גם כן נכון, אכן לא בא על המחשבה בלבד רק על המחשבה עם גמר מעשה, ומפני שהעתיד הוא גמר המעשה יבא בלשון עתיד, אבל אצל מלת "אז" לא יתכן, מפני שמלת "אז" מורה עת בלתי המשך זמן, ולפיכך צריך לפרש אותו לשון עתיד לגמרי. ו"אז יבנה שלמה" (מ"א יא, ז) בא על המחשבה בלבד, ואין כאן גמר מעשה, ופירוש זה נכון מאד: