יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד־צָֽר׃
אלשיך
הנה מצאנו ראינו כי הני תנאי כהני תנאי ר' סימאי כדעת רבנן ור' חמא כר' איבו ונחזור על הענין והוא כי אחר אומרו רבי סימאי שהוצרכו מ"ח לפרקם על שכל אשמתם לא היתה רק על שלא מיחו בלבד. וגם ר' חמא עם היותו מעמיס יותר שפרקו מאליהם עם כל זה לא יבצר כי חטאתם לא כבדה מאד כי לא היה עמו שלא מיחו ביד העוברים וא"כ איפה הלא כמו זר נחשב העטרות ההם יעזבו מהם ויהיו עדי אובד אחר כי זכו אליהם בצדקתם ע"כ בא ר' יוחנן ואמר ובכלם זכה משה ונטלם דסמיך ליה ומשה יקח כו' והוא כי מסייע אל דרשת הסמיכות כאלו יאמר אם הם נצלו את עדים ומשה לקחם ושמא תאמר ומה בצע בקחת אותם משה אחר שמהם יגרעו לזה בא ר"ל ומלא את דבריו ואמר ועתיד הקב"ה להחזירן לנו שנא' ופדויי ה' ישובון כו' שהוקשה לו בכתוב אומרו ופדויי ה' ישובון שנראה שיש זולתם שאינן פדויי ה'. ועוד מה היא שמחת עולם ולמה ייחס השמחה אל הראש ואין דרכה אלא בלב על כן אמר שהענין הוא כי הנקראים פדויי ה' הם יוצאי מצרים כד"א (תהלים ק"ז) יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר אשר לולא משה לא היו שבים לעתיד לבא כמאמרם ז"ל כי ע"כ נקבר במדבר להשיבם עמו וזהו ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה והסיוע שיש להם לשוב הוא כי ושמחת עולם הם העטרות ההם להיות ניצולים ממות הוא על ראשם הוא משה ראש שלהם כי משה נטלם למען החזירם להם ולהיות לו לעזר להשיבם עמו ויועיל למו לעתיד כי ששון ושמחה ישיגו בהיות להם חירות ממלאך המות שעל ידו הוא היגון ואנחה כד"א בלע המות כו' כי ע"י מטרת אשר הוא מגן מן הגליות ששון ושמחה ישיגו וע"י אשר הוא מתייחס לשם המפורש להבריח מלאך המות גם יהיה להם באופן שנסו יגון ואנחה:
תוספות
שני חומשין - פי' בקונט' לשון חומש הספר וי"מ חמשה חומשין יש בו כמו בשל תורה אשרי האיש (תהלים א) כאיל תערוג על אפיקי מים (שם מב) אך טוב לישראל (שם עג) תפלה למשה (שם צ) יאמרו גאולי (שם קז) לכל אחד מן הספרים אלו מסיים באמן לבד מן האחרון שהוא סוף תהלים:
כלי יקר
וְלִדְבָרָיו דְּרַבִּי אַלְכְּסַנְדְּרַי שֶׁהִמְשִׁיל הַיֵּצֶר הָרָע לִשְׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה, נוּכַל לוֹמַר שֶׁלְּכָךְ אָסְרוּ גַּם הַמַּשֶּׁהוּ, לְפִי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב״ר כב ו): מִתְּחִלָּה דּוֹמֶה הַיֵּצֶר הָרָע לְחוּט שֶׁל עַכָּבִישׁ, דְּהַיְינוּ מַשֶּׁהוּ, וְאַחַר כָּךְ הוּא מְבַצְבֵּץ וְעוֹלֶה עַד שֶׁיִּהְיֶה כַּעֲבוֹתוֹת הָעֲגָלָה וְיַעֲלֶה חֲמַס גָּבֶר לְאֵין מַרְפֵּא. עַל כֵּן לֹא יִהְיֶה קָטָן בְּעֵינֵי הָאָדָם אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ מִמֶּנּוּ, כִּי מְעַט מִן הַשְּׂאוֹר מְבַצְבֵּץ וְעוֹלֶה כָּאָמוּר. וּמִטַּעַם זֶה הָיוּ מְבִיאִים עַל קָרְבַּן תּוֹדָה שְׁלֹשִׁים חַלּוֹת מַצּוֹת כִּי אֵצֶל אַרְבָּעָה שֶׁצְּרִיכִין לְהוֹדוֹת נֶאֱמַר ״וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם״, וְאַחַר הַהַכְנָעָה רָאוּי שֶׁיַּקְרִיבוּ חַלּוֹת מַצּוֹת שְׁלֹשִׁים, וְאוּלַי הוּא כְּנֶגֶד הַמַּלְכוּת שֶׁנִּקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהֵם כּוֹלְלִים כָּל מִינֵי הַהִתְנַשְּׂאוּת הַשַּׁיָּכִים לַמֶּלֶךְ, וְזֶה הַמִּתְגָּאֶה אֶחָד בְּכֻלָּם אוֹ בְּמִקְצָתָם, אַחַר שֶׁנִּכְנַע בַּעֲמַל לִבּוֹ יָבִיא שְׁלֹשִׁים מַצּוֹת הַמּוֹרִים עַל הַהַכְנָעָה, לוֹמַר שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד, וַאֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ אֵין בּוֹ. וְעֶשֶׂר שֶׁל חָמֵץ הַמּוֹרֶה עַל הָרוֹמְמוּת וְהַהִתְנַשְּׂאוּת, לָתֵת כָּל הַגְּדֻלָּה וְהָרוֹמְמוּת לְסִבָּה רִאשׁוֹנָה יִתְבָּרַךְ הַכָּלוּל בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָה, וּכְבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. וּמִטַּעַם זֶה הַמַּצָּה סִימָן גְּאֻלָּה וְחֵרוּת בְּכָל מָקוֹם, הֵן בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, הֵן בְּקָרְבַּן תּוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קז ב) ״יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה׳ אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר״ וְגוֹ׳, וְזֶה קָאֵי עַל כָּל אַרְבָּעָה שֶׁצְּרִיכִין לְהוֹדוֹת שֶׁנִּגְאֲלוּ בַּעֲבוּר שֶׁנִּכְנַע בַּעֲמַל לִבָּם וְגוֹ׳ וְעַל כֵּן הוּא מַקְרִיב חַלּוֹת מַצּוֹת; הֵן בַּמְּנָחוֹת, כִּי עַל יְדֵי הַקָּרְבָּנוֹת נִגְאָל הָאָדָם מִיַּד הַיֵּצֶר הָרָע אֲשֶׁר מְצוּדָתוֹ פְּרוּסָה עָלָיו לְלָכְדוֹ בְּחַבְלֵי עָוֹן, וְהוּא יוֹצֵא לְחֵרוּת מִן הַיִּסּוּרִין וּמִן הַמַּלְכֻיּוֹת וּמִן מַלְאַךְ הַמָּוֶת עַל יְדֵי הַקָּרְבָּן הַמְּבִיאוֹ לִידֵי רוּחַ נִשְׁבָּרָה וְהַכְנָעָה, עַל כֵּן דִּין הַמְּנָחוֹת לֵאָפוֹת מַצָּה, וְהֵם דּוֹמִים לְחַטָּאת וְאָשָׁם בַּדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר.