פרשנות מצטטת על תהילים קז:ל

והתשובה מאמרים יש על זה הכתוב בגמרא (מגילה פ"ק) ובמדרש בעצמו כלם מיוסדי' על אסתר ומתיחם היטב שם אילת כי היא נקבה כמוה, אמנם עתה שיחס שם זה אליו ית' יראה גנות ביחס אליו שם נקביי, על כן שנו את שמו ואמרו כאיל, הגם כי מה שאמרו שרגלי הנקבות וכו' אין הכוונה שמדלגות יותר אלא שמתמידות בדילוג יותר כמו שנראה מלשון שרגלי הנקבות עומדות מן הזכרים אשר ביאורו האמיתי עומדות בדילוג, האמנה איכות הדילוג עכ"פ יהיה יותר בזכרים כמשפט. ופה לענין הנמשל אינו צריך לכמות הדילוג אבל לאיכותו כי הוא דבר נעשה כרגע ואפשר שבביארו אילת בפלס עוורת וכו' שם דבר כאילו אמר דילוג אלא שלהיות דבר הדילוג יותר מתיחס אל האיל משאר החיות על כן נתיחס בלשון זה. והותרה ההערה הא', והגיד בעל המאמר כי אין דבר בא האור כדבר בא החשך ביען מדה טובה מרובה ממדת פורעניות, ועינינו הרואות בבא השמש הנה הוא שוקע לאט לאט ובהשקעו עוד שאר זוהרו, וטרם יכבה ככבים יוצאים ומאירים וכמו שנתבאר זה בגמרא (שבת סוף פ"ב) לענין בין השמשות, ואין החשך נגמר עד עלות השחר כדבריה' לא כן בבא האור כי לא יסתלק החשך מעט מעט אבל כרגע, וזהוא שהוא קופץ כאיל במהירות רב ומאיר לעולם בשעת חשיכה לא כחשך שאינה מחשכת בשעת האורה, אבל אחר זמן מהשקיעה, ועוד הגיד לנו דבר נפלא ממין הנאמר כי דרכו ית' טרם מכה ציץ רפואה פרח, וטרם יחשיך הוא מזמין תחלה האור, וזהו שאמר ואימתי הוא חשך בעלות השחר, כי השחר מזדמן תחלה כשהלבנה והככבים נכנסים והמזלות הולכים להם ואותה שעה אין חשך גדול מזה אם מפאת דבריה' הנגלה והוא השתקע הלבנה והככבים נאספי'. ואם מפני מה שחדשנו כי האור מזדמן לבא, ובדרך טבע אז יתחזק החשך בהרגש המנגד בהטוף חרש ברזל מים באש להקדיחו לסבה האמור', נמצא שהוא מעלה את השחר מתוך החשך בב' פנים הנאמרים, אם בהיותו כרגע כי עדיין החשך לא כסה הארץ בעצם ואז מתוכו מאיר, ואם שהאור הוא השחר כאמור קדם לחשך ומתחתיו יצמח, וזה מושג במעט התבוננות, ובב' הפנים הנה השחר הוא הבקר כנלחם בחשך כי החשך בא למשול וקדם אליו השחר ונלחם בו עד שמעלה את השחר מתוך החשך אשר הוא נשקע בו כמעלהו מבור תחתיות ואז מאיר את העולם. נמצא השחר הוא הבקר כמדובר אמצעי ומבדיל בין החשך ובין האור כענין תרי נשפי הוו נשף יממא ואתי ליליא נשף ליליא ואתי יממא. על כן בא ד"א יאמר כי אין תיבת שחר בקר עד שתהיינה שחר ובקר תיבות נרדפות. אבל שתיבת שחר מלשון שחרות ומבלי משים שום אמצעי מאיר את האור מתוך החשך. וכהא דאמרינן בסיני רבה (פרשת ט"ו) ד"א אל מול פני המנורה כו' מדליק נר מנר דלוק שמא יכול להדליק נר מתוך החשך שנאמר וחשך על פני תהום, מה כתיב אחריו ויאמר אלהים יהי אור ומתוך החשך הוצאתי אורה ואיני צריך לאורה שלכם ולא אמרתי לך אלא להעלות נר תמיד ע"כ, וזה דבר המאמר אשר אנו בו למי שקופץ כאיל ומאיר מתוך החשך, לא כפירוש הראשון שמעלה את השחר מתוך החשך ומאיר לעולם. שהחשך איננו נזכר בכתוב אבל שמאיר מתוך החשך והחשך הוא השחר הנאמר, וראה כי בפי' הראשון אמר למי שקופץ כאיל ומאיר לעולם מתוך החשך ולא אמר בשעת חשיכה. ואף כשאמר בסוף דבריו בפי' הראשון מתוך החשך לא אמרו לענין אורה רק לענין השחר כמ"ש ומעלה את השחר מתוך החשך ואח"כ אמר ומאיר את העולם, והוא דקדוק נפלא למתבונן בו. וביען הפי' הז' יותר מתיחס כי הוא כבודו של יוצרנו כי הנה הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכמו שעשה ביום הראשון מששת ימי בראשית שמתוך החשך הוציא אורה כמדובר, כן עושה בכל יום מה שלא יהיה כן בפי' הראשון. וכן בפי' הראשון חסר דבר החשך לא כן בשני כי החשך הוא השחר הנאמ' על כן אמר הוי למנצח על אילת השחר, והותרו ההערות ב' ג' ד' ה' ו'? ונתבאר המאמר, ומתוך דברי' הללו באנו לענין אסתר כי בחרה לבא אז להזכיר כי כמו שהוא ית' בעת ההיא מאיר את העולם מתוך החשך כן יאיר את ישראל מתוך החשך אשר הם בו, וכן היה כי בעוצם החשך אשר באו לבקש לתלות את מרדכי כי בזה כבה אורן של ישראל באותה שעה זרח אור השם עליו ועל כל ישראל. ועוד נלמד מהמתרגם ביאור אחר בענין ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית, כתוב שם והוה ביומא תליתאה דפסחא ולבשת אסתר לבושי מלכותא ושרת עלהא רוח קודש' וקמת וצליאת בדרת דבית מלכא גוואה דמתבני לקבל בית מלכא די בירושלם וכו' והנה מאמר ביומא תליתא' דפסחא נתבאר למעלה בפסוק הקוד', והנה הוא הרכיב דרך הפשט ודבריה' ז"ל כאחד ואמר שלבשה בגדי מלכות ושלבשתה רוח הקדש, ואפשר דוא"ו דותלבש דריש וכמו שדרשו רז"ל (בראשית כ"ז כ"ח) ויתן לך האלהים יתן ויחזור ויתן ומדלא קאמר ויהי ביום השלישי לבשה אסתר ומדלא קאמר בגדי מלכות דרש כן כי מחסרון הבגדים דרש רוח הקדש כמו שקדם מדבריהם בגמ' (מגלה פ"ק) ומתוספות וא"ו דרש דבר בגדי מלכות, ומה שאמר קמת וצליאת, יראה לי דתיבת ותעמוד ביאר לשון תפלה דאחד מעשר לשונות שהתפלה נקראת אמרינן בספרי שהוא עמידה שנא' (תהלים ק"ז ל') ויעמוד פנחס ויפלל. ונראה שהם מפרשים ויפלל שהוא עושה את הדין שנא' ונתן בפלילי' כדאיתא בבמדבר רבה (פרשת כ') ועל כן בספרי (פרשת ואתחנן) כאשר הזכירו לשון פילוי בעשרה לשונות של תפלה לא הביאו ראיה מזה הכתוב אלא פילול מנין שנאמר ואתפלל אל ה' וענין ויעמוד פנחס שהתפלל עליו שלא יהרג ועל ישראל שתעצר המגפה מהם וכן לענין אסתר ותעמוד ביאורו ופשוטו ומדלא קאמר ותבא כמו שהיה ראוי כמו שנ' דרשו לשון תפלה ג"כ אחרי שאחד מעשר לשונות היא כמו שאמרנו ומה שתרג' דמתבני לקבל בית מלכא די בירושלם. יתורא דקרא קא דריש שאם הכוונה להודיענו ששמה עצמה בסכנה להציל את עמה די שיאמר ותעמוד בחצר בית המלך כי כן אמרה למעלה כל עבדי המלך וגו' אשר יבא אל המלך אל החצר הפנימית וגו' ומדקאמר נכח בית המלך הוא לומר שבחרה להתפלל שם יען היה נכח בית המקדש והמלך האמור כאן על מלך מלכי המלכים קאמר כמו שאמרו הם ז"ל בפסוק גם ושתי המלכה ר' יודן ור' לוי בשם ר' יוחנן כל מקום שנאמר במגילה זו מלך אחשורוש במלך אחשורוש הכתוב הוא מדבר וכל מקום שנאמר מלך סתם משמש קדש וחול ופה שימושו קדש. כתוב בשערי בינה להה"ר אליעזר מגרמישא זלה"ה נוכח פתח הבית מפני האויר ישב בה. אמרה עתה טוב להראות עצמי ביופי, ועמדה בחצר ואז אמרה (תהלים כ"ב ב') אלי אלי למה עזבתני, איל"ת השח"ר גימ' מרדכ"י ואסתר. אספר כל עצמותי כל רמ"ח אברי, רמ"ח תיבות באותו מזמור, ול"א פסוקים כנגד ל"א יום שלא באה לפני המלך, לכך זה שלושים יום מלא נכח פתח הבית הב"ה זכר זכות אברהם שנא' בו (בראשית י"ח א') והוא יושב פתח האהל ע"כ. נראה מדבריו כי מ"ש המתרגם וקמת וצליאת בדרת דבית מלכא וכו' היות התפלה שאמרה אז הלא היא מזמור למנצח על אילת השחר. וכיוונה לשתף גם זכות מרדכי ולכן אילת השחר גימט' מרדכי ואסתר. כי חבור שניהם ליודעים בסתרי תורה גואל וגאולה וביען כתוב ע"י דוד (תהלים ל"ה י') כל עצמותי תאמרנה היא גם היא אמרה אספר כל עצמותי והכינה עצמה באופן כי שפך ה' את רוחו עליה רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איבריה להורות כי אין אבר מאבריה רק מרוח הקדש. ואיננו רחוק שירמוז כמו כן אספר כל עצמותי לשון בהירות וספיריות וכהא דאמרינן בספר הזוהר (פרשת תרומה) השמים מספרים כבוד אל (תהלים י' ט ב') מאי מספרים. איתימא כמאן דמשתעי ספור דברי' לא הכי אלא דנהרין ונצצין בנציצו דנהירו כולאה וסלקין בשמא דכליל בנהירו דשלימו עלאה ומאן איהו ספור דנציצו בנהירו דשלימו דספר עילאה ובגין כך בשמא שלים ונהרין בנהירו שלים ונציצו בנציצו שלי' אינון מנצצין ונהרין בגרמייהו מגו נהירו דנציצו דספר עילאה ונהרין ונצצין לכל כבוד וכבו' דמתדבקאן ביה מנייהו מההיא שפירו ונהירו נהיר כל עזקא ועזקא ע"כ, וככה אספר כל עצמותי לבטל הקליפות הנזכר למעלה כי סבבוני כלבים וגו' ולכן צריך להזהירם ולהנהירם, ואין לנו עסק בנסתרות כעת, זה דעת הרב הזה וככה נראים הדברים בגמרא (מגילה פ"ק) כי בעת ההיא אמרה מזמור אילת השחר. האמנה במדרשות ובתרגום כתבו תפלה אחרת מיחדת אליה וכן כתב יוסף בן גוריון הכהן, ואפשר דהא והא איתנהו ראשונה התפללה התפלה הנאמרת בספרים הנאמרים טרם בואה וכך מטין דברי המתרגם כמו שיבא בסמוך, ואח"כ שרתה עליה שכינה ואמרה מזמור על אילת וגו':

וידם אהרן. הרמב"ן אמר מתחלה היה בוכה ואחר כך שתק, ואין זה נראה דאילו כן היה ראוי לומר וישתוק אהרן כי ההוראה הפרטית של לשון שתיקה היא ע"צ ההפסקה, אם הפסק מדבור או שביתה ומנוחה מתנועה הקודמת, כמו וישמחו כי ישתוקו (תהלים ק"ז) דהיינו כשינוחו מתנועתם שגרם להם סער הים וגליו, וכן וישתק הים מעלינו (יונה א'), אמנם לשון דמם הונח בפרטות לרש"פ על השתיקה הרצונית שמוסכם ברצונו לשתוק, והוא לשון השואה (מן שויתי ודממתי נפשי, דמיתי לקאת מדבר) דהיינו שהוא מושוה ברצונו ואין בו ערעור פנימי המציק לשידבר, כ"א הסכמה גמורה והשואת הרצון להיות שוקט ושותק ואינו מתפעל כלל אל הדבור, מזה אמר דם לה' והתחולל לו, טוב ויחיל ודומם ענינם לשון סלוק המית הנפש וקבול הדבר בפשיטות נמרץ בלי ערעור ופקפוק, וכן לך דומיה תהלה פי' דומיה של אדם בעת שמקבל דינך נחשב לך כאילו הוא מהלל אותך, ומזה אמר כאן וידם אהרן מגיד שבחו של אהרן שהיה שותק ברצון גמור שוה בדעתו בלי שום ערעור על המקרה שאירע לו:

מֶחֱזָה. לְשׁוֹן קָצֶה, וּמְנַחֵם כֵּן פּוֹתְרוֹ, וַחֲבֵרוֹ: אֶל מְחוֹז חֶפְצָם, וְכָל חָזִית שֶׁבִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה, כָּךְ הוּא בְּסֵדֶר מַעֲרֶכֶת הַתָּמִיד; וְכֵן הוּא עוֹשֶׂה (חָזִית) מִבַּחוּץ, בְּפֶרֶק הַשֻּׁתָּפִין בְּבָבָא בַתְרָא. וְיוֹנָתָן אַף הוּא תִּרְגְּמוֹ: זְוֵי לָקֳבֵל זְוֵי. אֲבָל 'שְׁקֻפִים אֲטֻמִים'; וְכֵן: רְבֻעִים שָׁקֶף, כֻּלָּם תִּרְגֵּם: כְּלוֹנְסָא.

עשינו חוזה. גבול שלא יעברנהו וכן מחוז חפצם (תהילים ק״ז:ל׳) וכן מחזה אל מחזה (מלכים א ז׳:ה׳) כולם ל' גבול הם וחיצונו של דבר אשומיי"ר בלע"ז:

בית אבנים. יחזה מקום איתן רואה ובונה לו למצודה ומנחם פי' יחזה לשון גבול יגבול אותו יבננו עד גבולו וכן מחוז חפצם (תהילים ק״ז:ל׳) וכן מחזה אל מחזה (מלכים א ז׳:ה׳) כל אלה לפני מכתו: