פרשנות מצטטת על תהילים קטו:ח

וְדַעַת רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, שֶׁמֹּשֶׁה חָשַׁב שֶׁמָּא כֹּפֶר זֶה, הוּא עַל שְׁפִיכַת דָּמִים שֶׁהָרְגוּ אֶת חוּר כְּשׁוֹר נַגָּח שֶׁהֵמִית עֶבֶד. כִּי בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם נִקְרָאוּ בְּנֵי אֵל חַי, וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ נִקְרָאוּ עֲבָדִים. עַל כֵּן נִתַּן לְחוּר עֵרֶךְ הָעֶבֶד, וְיִשְׂרָאֵל הִמְשִׁיל לְשׁוֹר נַגָּח, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קטו ח) ״כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עוֹשֵׂיהֶם״ וְגוֹ׳. וְאִם כֵּן כְּמוֹ שֶׁעֶצֶם הָעֲבוֹדָה זָרָה הָיְתָה שׁוֹר אוֹכֵל עֵשֶׂב, כָּךְ הֵם יָרְדוּ מִמַּדְרֵגַת הָאָדָם וּבָאוּ לְעֵרֶךְ הַשּׁוֹר. וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כִּכָּר כוּ׳, לְפִי שֶׁמֵּהַיָּדוּעַ שֶׁבְּכָל הֲסָרַת אֵיזוֹ דָּבָר רַע צָרִיךְ לְהָסִיר הַסִּבָּה, וּמִמֵּילָא יִתְבַּטֵּל הַמְסֻבָּב, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא חקת ח) עַל כַּפָּרַת הָעֵגֶל תָּבֹא הָאֵם וּתְקַנַּח צוֹאַת בְּנָהּ, כִּי הַפָּרָה אֲדֻמָּה הָאֵם, אֲשֶׁר הוֹלִידָה אֶת הָעֵגֶל, בְּבִטּוּל הַשֹּׁרֶשׁ יִפְּלוּ מֵעַצְמָם הָעֲנָפִים, אֲבָל אִם תִּכְרוֹת הָעֲנָפִים יֵשׁ לָחוּשׁ פֶּן יַחֲזוֹר שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה לְהַצְמִיחַ הָעֲנָפִים. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעִקַּר כַּפָּרָה זוֹ הִיא עַל הַשֹּׁרֶשׁ, דְּהַיְנוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה סִבָּה עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת הָאֵלּוּ, וְזֶהוּ רֹב הַזָּהָב וְחֶמְדַּת הַמָּמוֹן הֱבִיאָם לִידֵי מַעֲשֶׂה זֶה, כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פו:) ״וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״ (שמות לב לא), אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה גָּרַמְתָּ לָהֶם בַּעֲבוּר רֹב זָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם כוּ׳. וּבֵאוּר הַדָּבָר כָּךְ הוּא, לְפִי שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם רֹב זָהָב, עַל כֵּן הָיוּ חַמְדָּנִים וְעֵינָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה, וּבִקְשׁוּ לָהֶם בְּצוּרַת שׁוֹר, כִּי פְּנֵי הַשּׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל בַּמֶּרְכָּבָה, וּכְתִיב (איוב לז כב) ״מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה״. וְחָשְׁבוּ שֶׁמַּזָּל שׁוֹר מַעֲשִׁיר, וְהוּא יַשְׁפִּיעַ לָהֶם עוֹד רֹב זָהָב, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יד ד) ״וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר״. וְכֵן יוֹסֵף הַמַּשְׁבִּיר לְכָל הָאָרֶץ נִקְרָא ״בְּכוֹר שׁוֹר״ (דברים לג יז). וְעַל כֵּן צִוָּה לִתֵּן מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל לְכַפֵּר עַל הַחוֹמֵד מָמוֹן, שֶׁלְּעוֹלָם אֵין בְּיָדוֹ יוֹתֵר מִן הַמַּחֲצִית, כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קהלת רבה א יג) יֵשׁ בְּיָדוֹ מָנֶה מִתְאַוֶּה מָאתַיִם, יֵשׁ בְּיָדוֹ מָאתַיִם מִתְאַוֶּה אַרְבַּע מֵאוֹת, נִמְצָא שֶׁלְּעוֹלָם אֵין בְּיָדוֹ יוֹתֵר מִן מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל.

דָּבָר אַחֵר: הֲרֵי פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה עוֹמֵד בִּבְכִי, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֶת הַהַלֵּל. עיין רש"י ורשב"ם ועיין מה שכתב מהרש"א והרי"ף ז"ל מהא דאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'וְעָבַר בַּיָּם צָרָה' (זכריה י, יא) עיין שם.
ונראה לי בס"ד דפסלו של מיכה לא היה לו דין עבודה זרה דלא היו עובדים אותו אלא כמו ענין התרפים שבוטחים בו לידע ממנו עתידות ונסתרות, וכמו שכתבו רד"ק ורלב"ג ומהר"ש יפה והביא דבריהם כלי יקר על נביאים (שופטים יז, ה) יעוין שם.
ולכן כשעבר בים לא הרגיש בו משה רבינו ע"ה על ידי רוח הקודש כי לא היה עבודה זרה שאם היה עבודה זרה היה מרגיש בו על ידי רוח הקודש וגם היה מעכב בהשראת שכינה וכמו שאמרו באסתר ע"ה (מגילה טו:) שנסתלקה ממנה שכינה כשנכנסה למקום שיש בו עבודה זרה.
וגם מה שהיה בענין התרפים לא היו בוטחים בו הרבה בני אדם ולא היו נמשכים אחריו אלא רק מיכה היה בוטח בו, ולכן אף על פי שהיו ישראל אומרים בהלל 'כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם' (תהלים קטו, ח) דמקללים גם הבוטחים אף על פי שאין עובדים הנה ודאי מיכה לא היה אומר פסוק זה לקלל הבוטחים בו, אבל ישראל שכולם אין להם ידיעה עדיין מזה כלל היו אומרים 'כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם', אבל בזמן דוד המלך ע"ה נתפשט עניינו בישראל והיו רבים מישראל נמשכים אחריו לבטוח בו דוקא ולא לעבוד ח"ו ולפי זה כשאומרים באותו זמן 'כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם' הרי הם מקללים עצמן!
ולכן בשלמא אם היה ההלל הזה נתקן לאומרו מזמן משה רבינו ע"ה אין להתפלא ולומר איך יקללו עצמן דהרי עתה הם בוטחים בזה, דיש לומר כיון דאמירת ההלל הזה היא מתוקנת מזמן משה רבינו ע"ה לא היו משנים ומבטלים תקנת משה רבינו ע"ה והיו מוכרחים לאומרו אף על פי שבאמירה זו נמצא מקללים עצמן, אבל אם נתקן אמירת ההלל בזמן דוד המלך ע"ה איך רצו לקבל תקנה חדשה זו לומר דברים שיצא מהם קללה לעצמן?!