פרשנות מצטטת על תהילים קיא:י

וע"ד המדרש עקב ענוה יראת ה' מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה דכתיב (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה' וכתיב (משלי כ״ב:ד׳) עקב ענוה יראת ה', עשו מלת עקב מלשון עקב ולמדנו מזה כי מדת הענוה גדולה מן החכמה, כי היראה שהיא בראש החכמה הלא היא עקב לרגלי הענוה, וידוע כי לכל מדה שבמדות יש שתי קצוות קצה ראשון וקצה אחרון, ועוד יש שלישי והוא המצוע, ומדת הענוה היא ממוצעת כי היא אמצעית בין הקצה הראשון שהוא הגאוה והקצה השני שהוא השפלות, והנה המצוע בכל המדות הוא הדבר הבינוני והטוב לאדם שיבור לו ושיתנהג בו ושלא יטה לאחד מהקצוות שהוא דבר רע ומר, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (שם ד) פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו, כיון בזה להזהיר את האדם שידריך את עצמו במצוע ב' הקצוות כלשון הפלס שהוא ממוצע בין שתי הכפות שוה בשוה ואינו יוצא לחוץ ואז יכונו כל מדותיו כי הוא דרך הישר ללכת בו, וזה שהוסיף באור ואמר אל תט ימין ושמאל, כלומר שילך באמצע ולא יטה לאחת מהקצוות, אבל במדת הענוה הוזהרנו בה שיטה האדם את עצמו אל הקצה האחרון שהוא מדת השפלות ולא יבחר להשאר בדרך המצוע פן יתקרב לגבול הגאוה שהיא המדה המגונה המזקת האדם והמטרדת אותו בגוף ובנפש מן החיים המקריים ומן החיים הנצחיים, ועל זה אמרו ז"ל במוסרם מאד מאד הוי שפל רוח, וכפלו המלה באמרם מאד מאד ללמד דעת את העם שיטה עצמו אל הקצה האחרון שהוא השפלות לפי שמדת הענוה מפוארה ומעולה ומעלתה עצומה ומפורסמת לעין, לכך הזכיר דוד המלך ע"ה על עצמו (תהילים נ״א:י״ט) לב נשבר ונדכה, ואע"פ שהיה מלך גדול ונביא, וגדול שבשבעים זקנים וכענין שכתוב (שמואל ב כ״ג:ח׳) יושב בשבת תחכמוני, הפליג על מדת הענוה וקרא עצמו לב נשבר ונדכה. וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהיה ראש הנביאים כלם ולא שבחו הכתוב בשאר המדות העליונות שהיו בו רק במדת הענוה והוא מה שאמר (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה עניו מאד, והזכיר מאד לבאר כי משה רבינו ע"ה לא רצה לעמוד על המצוע בלבד שהוא לשון ענו אבל הטה עצמו מן המצוע אל צד השפלות ועל כן הזכיר מאד, ומכלל ענותנותו ושפלותו מה שמצינו שלא רצה לבא אל אהל מועד בעוד שהיה האהל טמון ומכוסה בענן הכבוד כענין שכתוב (שמות מ׳:ל״ד) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ואע"פ שכבר נאמר לו מפי הגבורה ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים לא ערב את לבו לבא אל אהל מועד לא להתנבא בתוכו ולא להתפלל ולהקריב קרבן עד שנתן לו הקב"ה רשות וקראו, וזהו שכתוב.

ואמר "ומלבשתו ענוה ויראה". מפני כי המדות האלו חשובות ומפוארות, נותנות* לאדם מלבוש של תפארת. שכך הם כל המדות החשובות, תפארת לבעל המדה, כמו שאמרו (למעלה פ"ב מ"א) "איזה דרך ישרה כל שהיא תפארת לעושיה", ולכך אמר "ומלבשתו". ועוד, כי לגודל מעלת המדה, שהיא הענוה והיראה, עד שהם מעלות עליונות, כאשר ידוע מענין הענוה והיראה, שייך באלו שתי מדות "ומלבשתו", כי המלבוש הוא על האדם מבחוץ*. כי אלו שתי מדות בפרט הנה מדות אלקיות עד שאינן אנושיים*, כמו שידוע למבינים ממעלתם, ושייך בזה "ומלבשתו". כמו שאמר הכתוב (משלי כב, ד) "עקב ענוה יראת ה'", ומה שעשתה החכמה עטרה לראשה, דכתיב (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת ה'", עשתה ענוה עקב לסוליותה, דכתיב "עקב ענוה יראת ה'". הרי אלו שתי מדות הם העליונות, ומפני מעלתם אמר "ומלבשתו", כי המלבוש הוא על האדם.

וְדֶרֶךְ רֶמֶז רַזַ״ל דָּרְשׁוּ (בראשית רבה א׳) תֵּיבַת בְּרֵאשִׁית שֶׁיְּכַוֵּן בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר בִּשְׁבִיל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת רֵאשִׁית, וּפֵרוּשׁ בֵּי״ת שֶׁל בְּרֵאשִׁית הִיא בֵּי״ת הַסִּבָּה. וּמֵעַתָּה מִי שֶׁזָּכָה בַּתּוֹרָה זָכָה בְּכָל הָעוֹלָם, וּמִי שֶׁלֹּא זָכָה בַּתּוֹרָה אֵין לוֹ לֵיהָנוֹת מִן הָעוֹלָם עַד מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל, זוּלַת אִם יְשַׁמֵּשׁ הֶכְשֵׁר עֲמֵלֶיהָ. וְגַם אָמְרוּ (ויקרא רבה ל״ו) בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ רֵאשִׁית, דִּכְתִיב ״רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה״ (ירמיהו ב:ג), וְאֵין מַאֲמָרָם זֶה מַכְחִישׁ הָרִאשׁוֹן, כִּי טַעַם עַצְמוֹ שֶׁנִּקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית הוּא לְצַד קַבָּלָתָם הַתּוֹרָה, וּבָזֶה נִבְדְּלוּ לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה מֵהָעַמִּים. וְגַם אָמְרוּ (בראשית רבה י״ב) בִּשְׁבִיל אַבְרָהָם וּבִשְׁבִיל יַעֲקֹב (ויקרא רבה ל״ו), וְהַכֹּל הוֹלֵךְ לַטַּעַם הָרִאשׁוֹן ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם״ וְגוֹ׳. גַּם אָמְרוּ (שבת לו:) בִּשְׁבִיל יִרְאָה שֶׁנִּקְרֵאת רֵאשִׁית, דִּכְתִיב (תהילים קי״א:י׳) ״רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳״, כִּי הוּא זֶה גַּם כֵּן יְסוֹד הַתּוֹרָה, כִּי אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה, וְאִם אֵין יִרְאַת ה׳ אֵין תּוֹרָה, כִּי הוּא אוֹצָר נֶחְמָד לַתּוֹרָה.