פרשנות מצטטת על תהילים קיג:ח

על זה המשיל אליו משל, שזה דומה כמי שירצה ללמד זכות על שר שעשה עוול לנדיב מנדיבי עמו שלא במשפט, ויאמר להצדיקו שלא עשה כן כדי להרע לנדיב הזה הפרטי, רק מפני שכן הוא המנהג בהנהגתו עם כל בני עמו בכל להרע לכולם, מפני שכולם כחגבים בעיניו, וכעבדיו וקנייניו לעשות בם כחפצו, וכן איך תצדיק את ה' על העוול שנעשה בפרט לאיש אחד פרטי (הוא איוב), במה שתאמר שעוול זה הוא כולל לכל בני אדם וכל היצור, ובכל מקום ובכל זמן, מפני שעשאם כולם כדגי היום כרמש לא מושל בו, כי ביד מלאך אכזרי, מושל עיוור ושתום עיניים, שונא משפט, נתן את כל בריותיו, הבזה יצטדק במה שנאמר כי הרבה להרע? כי יישאר השאלה, למה מסר ההנהגה אל מושל אכזר הזה, ולמה לא ישגיח בעצמו לשלם לאיש כמפעלו, המבלתי יכולת או מקנאה ותאווה ורוע לב?!

המגביהי לשבת המשפילי לראות צורך בניו בשמים ובארץ. ומקים מעפר דל היא סוכת דוד הנופלת שהיא דלה וחסרה דלית לה מגרמה כלום וכשהיא בגלות מתפלשת בעפר ואפר כדכתיב התנערי מעפר קומי. מאשפות ירים אביון הוא הצדי"ק ח"?. שהוא אביון תאב לאותו דבר. מקים זאת ומרים זה להושיבי עם נדיבי' הם תרי סמכי קשוט נצח והוד. שהם נדיבי עמו. ובפרט משגיח להושיב עקרת הבית היא רחל עקרה של בית. ואז היא עצמה אם הבנים שמחה. ועל כן הללויה כמו שאמרנו:
מעתה מובן מעצמו למה באו החמשה יודין בסופי התיבות שמספרן חמשי' כמספר השערי' שערי גאולה. ומה שאמר מאשפות ירים אביון. צפה דוד ברוח הקדש מה שהיו עתידין לעשות אומות העולם במקום בית המקדש. אשר שם כותל מערבי שלא זזה שכינה משם לעולם. וזה כי הוגד לי שבימי המלך שולטאן סולימאן לא היה נודע מקום בית המקדש. וצוה לחפש את ירושלם למצוא אותו. ויהי היום האיש הממונה על המלאכה הזאת אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול. ראה אשה באה ובראשה סל מלא זבל וטנוף. ויאמר לה מה זה בראשך ותאמר זבל. ולהיכן את מוליכו אמרה למקום פלו'. אמר לה מאיזה מקום את אמרה לו מבית לחם. אמר לה ומבית לחם עד המקום הזה אין שום אשפה. אמרה לו קבלה היא בידינו שכל מי שמוליך מעט זבל באותו מקום מצוה הוא עושה. אמר הממונה בעצמו הלא דבר הוא. וצוה אנשים רבי' להסיר הזבל מהמקום ההוא שמרוב הימי' נהפך לעפר בתחתיתו. ויגל את מקום הקודש. ויבא ויגד אל המלך וישמח מאד. וצוה לכבדו ולרבצו ולרחוץ הכותל במי שושני'. ושם עשו בית תפלתם ועקרה ה' ויחזיר לכונן אותו על מכונו. ויראו בבנינו. ובשיכון שכינתו בתוכו. צאו וראו עד היכן הגיעה רעת שונאינו. כי האשה הזאת ארמית היתה כאשר אמרה היא אל הממונה הנז'. וכל כונתם אינה אלא לטמא את הקדש ולטמאנו למען יסלק הוא ית' השגחתו ממנו ח"ו. ולזה אמר דוד מאשפות ירים אביון שהוא כמשמעו שעשו מקום הקדש אשפה ומשם ירים אביון:

נדיב, אינו שם תאר למי שידו פתוחה, כדעת המפרשים כלם, ואין ענינו אלא כמו שר וקצין, כמו באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם (במדבר כ"א י"ח), שיתמו נדיבימו כעורב וכזאב וכזבח וכצלמונע כל נסיכימו (תהלים פ"ג י"ב), להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו (שם קי"ג ח'), להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם (שמואל א' ב' ח'), שופך בוז על נדיבים (איוב י"ב כ"א, ותהלים ק"ז מ'), כי תאמרו איה בית נדיב ואיה אהל משכנות רשעים (איוב כ''א כ"ח), האמור למלך בליעל רשע אל נדיבים (שם ל"ד י''ח), ויבואו פתחי נדיבים (למעלה י"ג ב'), וסוף דבר לא מצאנו נדיב תאר למי שידו פתוחה, אלא נדיב לב, ופירושו מי שלבו גדול magnanimus ואין נדיב בכל מקום אלא שר וגדול, וכן (ל"ה א' כ"ח כ"א) לכל נדיב בחכמה, ענינו גדול ומצויין בחכמה, וכן שוע לא נמצא אלא פעם אחת, ושם ענינו שר, אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל (איוב ל"ד י"ט), וכן פירש כאן רש"י שוע לשון אדון.