פרשנות מצטטת על תהילים קיט:ט

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כה) על מדת התוכחת לפי שכל התורה כולה תלויה בתוכחת, שכל המקבל תוכחת וישמע לקול מוכיחיו הנה זאת מדה עליונה כוללת כל הטובות והיא סבה לקיום התורה, ומי ששונא את התוכחת מדה מגונה כוללת הרעות והיא סבה לבטול התורה כי הוא קרוב שיכפור ושיפרוק ממנו עול תורה, ומזה אמר שלמה ע"ה (משלי טו) מוסר רע לעוזב ארח שונא תוכחת ימות, באר כי קשה מאד השונא תוכחת מן העוזב אורח, כי מי שעוזב אורח והוא הפורק עול מצוה אחת מעליו יענש במוסר רע והם היסורים אבל לא יענש בעונש המיתה, ומי ששונא את התוכחת אינו נמחל לו במוסר רע בלבד אלא יענש בעונש מיתה, וזהו שאמר ימות, כי לא יספיק להיות נשפט במוסר רע, ועל כן הזהיר שלמה בפסוק הזה על האדם שיהיה מקבל התוכחת, ובאר כי התוכחת עדי הנפש ותפארתה כשם שהנזם והחלי הם עדי הגוף ותפארתו, וזהו שאמר נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אזן שומעת, כאשר יוכיח החכם על אוזן שומעת המשיל אותה תוכחת לנזם וחלי כי הנפש מתפארת ומתיפה בעדי הנזם והחלי. התוכחת היא על שני חלקים, האחד מחוייב והשני נמנע, המחויב הוא שנצטוינו להוכיח ג' כתות והם חכמים פתאים נערים, הנמנע הוא שנצטוינו שלא להוכיח ג' כתות כלל, והם לצים כסילים רשעים, לצים הוא שכתוב (משלי ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, וכתיב (שם) יוסר לץ לוקח לו קלון, וכן מצינו בירמיה שהיה מיסר בני דורו שהיו לצנים והיו מקללין אותו הוא שאמר (ירמיה טו) לא נשיתי ולא נשו בי כלה מקללוני. וכסילים הוא שכתוב (משלי כג) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, כי הלץ ישנאנו והכסיל יקלה דבריו ויבוז לשכל מליו. רשעים הוא שכתוב יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, כלומר המוכיח לרשע ומגיד לו מומו לוקח לו קלון גם כן לפי שיאמר לו טליתי טהורה משלך, או יחזור מומו למוכיח, כי המוכיח לרשע הנה זה הוא מום למוכיח. אלו הם כתות החלק הנמנע, כתות החלק המחוייב הם החכמים שנאמר (שם ט) הוכח לחכם ויאהבך, כי לפעמים יצטרך החכם לתוכחת כשהוא חוטא לעתים בשוגג ודרך מקרה. פתאים שנאמר (שם א) לתת לפתאים ערמה. נערים שנאמר לנער דעת ומזמה, ועקר התוכחת הוא לנער, לפי שאין כלי שכלו שלמים, ועוד שיצר הרע קודם בו ליצר הטוב י"ג שנה, ואין כל מחשבתו והתבוננותו רק בתענוגי העולם והגוף, לפיכך בעודו נער וטבעו רך יצטרך לתוכחת שיהיה לו רסן להנהיגו ולהביאו בשעבוד היצר הטוב, ושיהיה שומע לעצה ולקול מוכיחו ולדברי התורה שכולה תוכחת, שנאמר (שם ו) ודרך חיים תוכחות מוסר, שאם יניחוהו להרגיל טבעו בפעל ובהנהגה כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב אחור הנהגתו, ואותה הנהגה הטובה היא אם רעה לא תפרד ממנו לעולם, והוא שכתוב (שם כב) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי בימי הזקנה רחוק הוא להחליף טבעו שכבר הורגל בו, על כן ראוי לו בעודו נער שישמור דברי התוכחת, ועם זה יקנה לנפשו תועלת רבה וזכות גדול, והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים קיט) במה יזכה נער וגו', ומפני זה יזהיר שלמה תמיד להוכיח את הנער בשבט מוסר הוא שאמר (משלי כב) אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יאמר אפילו כשתהיה האולת דבקה בלב הנער וקשורה שם בשכבר הורגל בה ימים רבים אל תתיאש ותאמר אין לו תקנה, כי מאחר שהוא נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יוכיחנו מעט מעט ויכנס בלבו התוכחת, כי דבור המוכיח רך ועם השקידה יעשה רושם בלב הנוכח כאשר תראה בטפת המים שהיא רכה ונוחה ועם השקידה תקוב חור באבן הקשה, ואם נתיאש ממנו ולא השתדל בתוכחתו הנה זה שונאו, והוא שאמר שלמה ע"ה (שם יג) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, ואמרו במדרש חושך שבטו שונא בנו זה דוד, ואוהבו שחרו מוסר זה יעקב, ללמדך שכל המונע מוסר ממנו לסוף יוצא לתרבות רעה, שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו, ויצא לתרבות רעה שנאמר (בראשית כא) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ואין מצחק אלא ע"ז שנאמר (שמות לב) ויקמו לצחק, וכן מצינו בעשו שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו ויצא לתרבות רעה ועבר חמש עבירות באותו יום. וכן אדוניה בן חגית היה לו געגועין אצל אביו ולא רדהו שנאמר (מלכים א א) ולא עצבו אביו מימיו, וכן אבשלום לא רדהו אביו ויצא לתרבות רעה. ושכב עם נשיו וגרם לו להוציאו מירושלים, ולעלות יחף וראש לו חפוי והוא עולה ובוכה, והפיל כמה רבבות מישראל, ואוהבו שחרו מוסר זה אברהם שיסר את יצחק והוליכו בדרכיו שנאמר (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וכן יעקב יסר את בניו ולא היה בהם פסולת. ומפני שהיה יעקב אבינו ע"ה מוכיח חכם והיו לשבטים אזן שומעת על כן היו ככסף צרוף והיו נזם זהב וחלי כתם והיו בני אביהם, זהו שכתוב

ברמזי תורה שבשו"ת מאיר נתיבים בפ' מקץ כתב בזה וז"ל, ויגש וגו' קשה מה לשון בי, וגם לשון נא שאינו אלא בקשה, ומה ואל יחר אפך הוי לו לומר ויחר, וגם כי כמוך כפרעה כ' הדמיון מיותר, ונראה על פי מה שקבלתי ממורי [הבעש"ט] שסגולה נפלאה לבטל הכעם לומר הפסוק (תהילים קי״ט:ט׳) במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך, היינו לכוון השם הקדוש היוצא מראשי תבותיו, נמצא לפי זה אף שכל עצמו כוונתו של יהודה לעורר מדנים וכעס עם יוסף, אף על פי כן מצד עצמותו היה רוצה לבטל כעסו, שלא יבא לכלל כעם באמת, שכל הכועס כו' (זוהר בראשית דכ"ז ע"ב), ובא בכח סגולה הנ"ל להסיר הכעס מלבו, שלא יהיו פיו ולבו שוין בזה, וראה והבט שיהודה בחכמתו הכניס זה השם בתוך דבריו שיועיל לבטל כעסו, שהתיבות והאותיות המיותרים הם בי נא אל כ והוא כסדר השם הק' היוצא מראשי תיבות במה יזכה נער את ארחו לשמור כדברך והבן, עכ"ל.

ואשר אאמינהו אני בזה הוא שלא היה הרמז והמשל במשכן האלהים וכליו לדבר החכמות והדברים המושגים מתוך החקירה והעיון כי לא היה צריך יתברך לעשות רמז והערה המשלית בבית מקדשו בקדש הקדשים ובהיכל המקודש ובעזרה לדבר שהיה ידוע ומושג לחכמים מתוך חקירתם ועיונם ואולי שיש בו כפי מחשבותיה' הרבה שוא ודבר כזב. וכמה טעיות ושבושים נכללו בחקירותיהם בדברים העליונים האלה מהגלגלים והשכלים הנבדלים ותטה הרמז לצווי המשכן ותורותיו על החקירות והסכמות ההן כמי שישען על משענות קנה רצוץ. ולכן יותר ראוי שנאמר שהית' ההער' והרמז במשכן וכליו לדבר יחוייב שנאמינהו בחוק התורה ומצותיה באופן שיהיה המשלי והרמז מדריך האדם למה שיעשה וכבר גלה אמיתת זה הנביא יחזקאל ע"ה באמרו אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית. ואם יכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו ואת כל חוקותיו וכל צורותיו וכל תורותיו הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת חוקותיו ועשו אותם. ואמר זה לפי שבזמנו היו תועים בעבודת השמש והירח ולכן אמר שיתבודדו ויבינו ענין הבית וימדדו את תכניתו שהוא המשליי יורה להם טעותם כי לה' המלוכה והוא המושל והמשגיח ולא אחד מהמשרתים ולו חכמו בזה יכלמו מעונותיהם בראותם כי לא מעבר לים הוא אבל בבית מקדש' ימצאו מה שילמד' להועיל בזה אם יתבוננו בו. ולהיות זו כוונת הפסוקים אמר הגד את בית ישראל את הבית ואמ' הודע אותם ולא אמר הרא' להגיד שאין הדבר תלוי בראות העין כי אם בהבנת הרמז והנמשל בו. ואמנם למה אמר צורת הבית ותכונתו ושאר השמות אשר זכר. הנה שם בפי' הפרשה פרשתי כל דבר על מתכונתו וענין רמזי המשכן וכליו לדעתי כך הוא. הנה המשכן היה בגופו ראשונה יריעות תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה חושב כרובים. והיה שם שנית מכס' להם יריעות עזים ועליהן למכסה האהל היה שלישית עורות אלים מאדמים ועורות תחשים. והיה רביעית מעמיד את האהל הקרשי' שהיו שם מצופים זהב ואדניהם כסף. והיו הדברים האלה ארבעתם לרמוז שיש בכל קבוץ וכללות בני אדם ארבע כתות ומדרגות אנשים והם כת החכמים המתבודדים והמעולים וכת הפועלים עובדי אדמה ובעלי אומניות ובעלי סחורה. וכת אנשי הצבא הגבורים ואנשי מלחמה. וכת השרים אדוני הארץ המושלים בה שהעושר והכבוד לפניהם. וכנגדם היו הדברים האלה כי הנה תכלת וארגמן ושאר הדברים מורים על כת החכמי' והמתבודדי' ולכן היו מצבעונים מתחלפי' והיו כרובים ומעש' חושב כי הם כלם משיגי' במחשב' ועיון. ולרמוז לדקותם היו משש משזר ושאר הדברים הדקים ולכך לא זכר בהם זהב ולא כסף. ואמנם יריעות העזים שהיו אחריהם היו רמז לכת עובדי האדמ' ולכן לא היה גם כן בהם כסף ולא זהב כי אם נחשת לגסות הפועלים ואמנם מכסה האהל בגגו למעלה שהיה מעורות אלים מאדמים ועורת תחשים היה רמז לכת הלוחמי' והגבורים כי הם מאדמי' מהדם שישפכו על הארץ ולזה לא היה בהם גם כן לא זהב ולא כסף כי חרב פיפיו' בידם ואמנ' הקרשים היו רמז לכת השרי' אדוני הארץ שהמוסר והכבוד אתם ולכן היו עצי שטים עומדי' להורות על גדולת' והיו מצופים זהב וטבעותיה' זהב. ואף הבריחים היו זהב ואדניהם היו אדני כסף שהכל הוא רמז לעושרם ולכבוד' ולכספם ותשוקתם בממשל'. הנה אם כן היה המשכן רמז לקבוץ בני אדם ולכתותיה' ומדרגותיהם בעצמם האמנם היה במשכן חלקים מתחלפים במעלה וקדושה וכבוד. והיותר מקודש ממנו היה הדביר והוא הנקרא קדש הקדשים או לפני לפנים ובו היה הארון ובתוכו לוחות העדות ועליו הכפורת ושני כרובים משני קצותיו. והיה זה לרמוז וללמד לבני אדם שאין השלמות האנושי נקנה בהיות האדם מן החכמים ולא מעובדי אדמה ולא מן הגבורים אשר בארץ המה ולא מן השרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף אבל תכלית האדם והצלחתו וטובו הוא העסק בתורת האלהים ושמירת מצותיו וכמו שאמר ראש החכמי' (קהלת י"ב י"ג) סוף דבר הכל נשמע את האלהי' ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. ולזה הושמו בתוך הארון לוחות הברית וספר התורה בצדו והיה זר זהב על הכפרת להגיד שהכתר והעטר' האמתית היא בתורה כי היא תכבד את האד' תשים לראשו עטרת פז בהצלחתו. והונחו על הארון שני הכרובים לרמוז שהית' התור' האלהית נתונה מהשם ית' באמצעות השכלים הנבדלים ולכן היו פורשי כנפים למעלה להודיע כי מן הגבוה מעל גבוה היה השפע התוריי מגיע. וכמו שאמר מרע"ה ה' מסיני בא וגומ' ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו. והיו פניהם איש אל אחיו לרמוז היותם כלם אהובים כלם ברורים כמו שאמרו הקדושים עליהם. ואפשר עוד אצלי שהיו הכרובים ההם על הארץ כדמות שני ילדים קטני' אשר אין בהם כל מום ולא טעמו חטא. הא' בצורת זכר. והב' בצורת נקבה. לרמוז וללמד שכל איש ואשה אשר מבני ישראל המה ראוי שמילדותם יתמידו ויכלו ימיהם על תורת האלהי' ויהגו בה יומם ולילה אם בקריאתה ואם בקיום מצותיה כי בזה יקנו שלמותם ואשרם וכזה אמר המשורר (תהלים קי"ט) במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך כי כאשר יהיו מילדותם נקיים מעון דבקים בתורת ה' יהיו פורשי כנפים למעלה מפני שהמה סוככים בכנפיהם על הכפרת ר"ל דבקים ומעיינים בתורה אשר תחתיו וידבקו בעליוני' היושבים ראשונה במלכות עילאה. והיו פניהם איש אל אחיו לרמוז שכל אשר בשם ישראל יכנה ראוי שיהיו ראשונה כנפיו ומחשבתו פרושות למעלה כלומר לעבוד את קונהו יתברך בדברים שבינו למקום. וג"כ יהיו פניהם איש אל אחיו ר"ל באהבת הרעים במה שבינו לחבירו. ואמר שנית אל הכפרת יהיו פני הכרובי' להגיד כי בב' הדברי' האלה ר"ל במצות שבינו למקו' ובמצות שבל"ח בכלם יתנהג כפי התורה אשר בארון ובה יהיה פנותו ומגמתו וגלה עוד בזה שבאמצעות התורה תגיע הנבואה שהנה בארון תגיע ביניהם הנבואה ולכן כשנגנז הארון נחתמה הנבוא' ואין עוד נביא וז"ש ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים כי לזכות ישראל ובאמצעות התור' יזכו לנבואה ולזה לא חלתה נבוא' באומ' אחרת וזה הוא את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. ואחר הדבו' היה במשכן הקדש הזה הפרכת המבדיל' בין הקדש ובין קדש הקדשים וכותל היה בבנין שע"כ מבדיל המחיצה הזא' והיה ענין הפרכ' או המחיצ' לרמוז שהתור' האלהי' ראוי שישמו' אותם האדם לשמ' ולא לקבל פרס כדברי אנטיגנוס. לפי שהעובד האמתי אין ראוי שיביט אל ד"א כי אם אל עבודת אלהיו ושמירות תורתו ולא יעבוד לתקות שכר שיקוה ממנו. ולזה היו הפרכת והכותל מבדילים את קדש הקדשי' שהוא עצמו' ההצלח' מן ההיכל הרומז אל השכר והטובות הנמשכות ממנו כמו שיתבאר. ואחר הפרוכת היה ההיכל שהוא מחיצ' אחרת והיו בו ג' כלים והם השולחן והמנור' ומזבח הקטרת לרמוז ששומר התור' והמצות ומקיים אותם לשמ' אע"פ שהוא לא יעבוד לו מפני השכר. הנה הקב"ה לא יקפח שכ' פעולותיו ושג' מיני השכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמי'. הא' השכר הגופני עושר והכבוד כי לא יעזוב את חסידיו וכמ"ש ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ואמר שלמה בחכמתו על התורה אורך ימים בימינה בשמאל' עושר וכבוד. ולזה היה רומז השולחן ועליו לחם הפנים ונאמר בו לחם פנים לפני תמיד ר"ל שכבודו ועושרו יהיה עליו בהשגחתו ית'. והנה היה השולחן זהב טהור לרמוז אל העוש' והיו לשולחן רגלי' וכלי' מכלים שוני' מנקיותיו וכפותיו קערותיו כלם זהב לרמוז הכבוד. כי השולחן מורה על הגדול' והכבוד. והיה בשולחן מסגרת וזר זהב לרמוז אל הכבוד. כי גם בטובות הזמניות האלה פעמים הדבר סגור ומסוגר מדוע דרך רשעים צלחה ויש צדיק אובד בצדקו. והיו על השלחן י"ב חלות לחם אם לרמוז לי"ב שבטי ישראל שיזכו בזה או לשנים עשר חדשי השנה שכן יהיה תמיד כפי' יוסיפון או לרמוז לי"ב מזלות שיחייבו כן תמיד ברצות השם. והיו מנקיות זהב מונחות בין החלות להורות על הכבוד והמעלה. והיו שם ב' כפות הלבונה לרמוז על השם הטוב. הרי לך מבואר שהכלי הא' מן ההיכל שהוא השולחן היה לרמוז המין הא' מהשכר. והשכר הב' אשר יתן השם לאוהבי שמו הוא החכמה והמדע. כי אם בתורת ה' חפצו יחכם ויבין דבר מתוך דבר ויתגלו לו תעלומות חכמה שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ובשמירת מצותיו חכמתו מתקיימת. והמנורה היתה רומזת לזה המין הב' מהשכר המתחייב משמירת התורה שהוא שכר נפשיי. לפי שנר ה' נשמת אדם והיו שבעת הנרות שבמנור' רומזי' אל שבע החכמות שכלם ימצאו בתורת האלהים. והיו הנרות כלם פונות אל הנר האמצעי הנקרא נר מערבי והוא היה פונה אל קדש הקדשים לרמוז שהתכמה האמתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה שהיתה בארון. והיתה המנורה זהב כלה. להורות על מעלת החכמ' וקיומה לעד ושלא ימצאו בה דעות זרות ובלתי מסכימות אל הדת כי היא כולה זהב טהור. ולזה היה מעריך אותם אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה' לרמוז שהם ילמדו את העם להועיל כי הם אנשי חיל יראי אלהים ויערכו וילמדו את החכמות לפני ה' ר"ל מסכימות לדעת התור' והיו במנור' גביעים כפתורים ופרחים לרמוז אל הסתעפות החכמות והידיעות כלם אלו מאלו והיות זאת החכמה הכנה לזאת. והיתה המנור' מקשה כלה וככר זהב טהור יעשה אותה. לפי שהחכמות בצד מה יתאחדו כלם להיותו כפי הנמצא והנמצא כלו כאיש אחד ולכך אמר שלמה חכמות בחוץ תרונה וגו' (משלי ט') חכמות נשים בנתה ביתה חצבה עמודי' שבעה. כי החכמ' כלה אחת היא כמו שהבית הוא בנין אחד בכללו. אלא שנחלק' לשבע' חלקים למספר חלופי הנושאי' אשר התחלק' אליהם מצד דרושיה עד שלזה נקראו שבע חכמות וכמ"ש שלחה נערותי' תקרא וזה ענין המנור' בעצמ' שהיתה כלה מקשה אחת היא ונחלקה לז' קנים היוצאים ממנה וכמה רמזים עשו חכמי הדורות בענין המנורה. ומה שזכרתי פה הוא היותר מתישב אצלי בה הרי לך רמזי הכלי הב' שהוא המנורה כנגד המין הב' מהשכר המגיע מהתור'. והשכר הג' האחרון הנמשך משמירת התור' הוא ההשארות הנפשיי הבא לאד' אחר המות לאור באור החיים וכמאמר האשה החכמ' (שמואל א' כ"ה כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. ולרמוז לזה היה מזבח הקטרת בהיכל שהיה ענינו העלות העשן למעלה רמז לנפש הצדקת העול' היא למעלה והיה המזבח הזה מכוון לנכח קדש הקדשים ולא מדובק עם השולחן ולא עם המנורה. לרמוז שההשארו' הנפשיי אינו נקנה ברבוי העושר והכבוד הנרמז בשולחן ולא בקנין החכמות המחקריות כי אם באמצעות התורה והוא ההתאחדו' האמתי עם הכרובים פורשי כנפים למעלה. וכבר ביאר הרב האלהי הר' יוסף שם טוב זצ"ל אשר שמעתי בבחרותי חכמה מפיו בהרב' ממאמריו. והוכיח איך מדברי אריסט"ו ומפרשיו לא יתחייב שהנפש תשאר נצחיית אחר המות בעבור החכמ' כי היא עם היותה לדעתו הצלחת האדם ענינה כענין הכבוד שהוא נבחר לעצמו. אבל לא שישאר נצחיי אחרי המות ושאין לנו ראיה ולא מופ' על ההשארו' הנפשיי ולא דרך לקנותו אלא באמצעו' ידיעת התורה וקיום מצותיה ומה יפו דבריו בזה דברי פי חכם חן. יעויינו דבריו בפי' אפשרות הדבקות ובמאמ' כבוד אלהי' כי הוא דרוש נכבד ומעולה מאד ביארו שם בשרשיו. ולהיו' השכר הזה יותר יקר ועליון היה הכהן הגדול ביו' הצו' הנבחר בהכנסו לקדש הקדשי' מוליך שם הקטר' ומניחו לפני הארון והכרובי' כאו' שובי נפשי למנוחייכי. והיה הקטר' עוצר המגפ' כי ההשארו' הנפשיי הנצחי ובזה המית' הגופנית ויעצור צער' ולזה היה הכ"ג מקטיר בבק' ובערב במזבח זה נאמר בו קטר' תמיד לפני ה' קדש קדשי' הוא לה' כי הבקר והערב הם רמז לחיי' ולמו'. והיה ההשארו' לפני ה' מפני נצחיותו והיה קדש קדשי' להיותו דבר אלהי' רוחני ושכר טהור ועליון כשכלים הנבדלים ולכך לא נאמ' כזה לא בשולחן ולא במנור'. והנה היה מזבח זה זהב להורו' על מעלתו ונצחיותו. האמנם היה מצופ' על עץ לרמוז שבאמצעות המעשים הגשמיי שהם דברי' נפסדים כעץ יגיע האדם אל ההשארו' הנצחיי הנרמז בזהב. ובסדר אח"מ אצל הקטר' אזכור בו דעת אחר. ואמנ' למה לא צוה כאן בפ' תרומה על מזבח הקטר' אצל השולחן והמנו' וצוה עלי' בסוף סדר תצוה יתבא' סבתו אח"ז. הנה ביארתי רמז ג' הכלים הקדושי' שהיו בהיכל ה' המחיצ' האמצעי' מהמשכן. והיה אחריה' המסך כדי להבדיל את היכל הקדש מהחצר. והכלל שהיו ג' הכלי' מהם רומזים על ג' מיני השכר האלהי וכנגדם עליהם היה מתפלל הכ"ג כשהיה נושא כפיו לברך את העם. כי באמרו יברכך ה' וישמרך. (א"ה נל"ח. כיון אל השכר הא' מהעושר כי הברכה היא תוספת טובה ואמר בו וישמרך כי העושר צריך שמיר' פן יהיה שמור לבעליו לרעתו ובאמרו יאר ה' פניו אליך ע"כ) כיון לשכר השני מהחכמה שהוא האור השכלי ולכך אמר ויחונך כי הוא ית' חונן לאדם דעת. ובאמרו ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום כיון אל השכר האחרון הנפשיי שהוא השלם האמתי. כמו שאמר (ישעי' נ"ח) יבא שלום ינוחו על משכבותם ועוד אדבר על זה במקומו. ואמנם המחיצה הג' מהמשכן הנקראת אצלנו האולם או החצר היו בה שני כלים בלבד. הא' הוא מזבח העולה והב' הוא כיור וכנו. והנה מזבח העול' היה רמז למות הגופנית שהיא אשר תבוא לאדם באחרית החלד וא"א להמלט ממנה ולכן היה בעזרה בתחילת הבית לרמוז שמי גבר יחיה ולא יראה מות לא יזכור את יום מותו לא יירא את ה' ולא ישמור תורתו. ולא יזכה לשמירת התורה ולטובות ולמיני השכר הנמשכים ממנה. אבל המעיין ביום המו' מיום הולדו בהכנסו בצאתו בבואו אל בית ה' אלהיו. יזכה לשמירת התו' ומצותי' אשר בקד' הקדשי'. ואל ג' מיני השכר הנרמזי' בכלי ההיכל גם שהשארו' הנפשיי לא יזכה האד' בו אלא בהקדי' אליו המות הגופנית ומפני זה היה מזבח העולה בחצר ומזבח הקטרת אחריו בהיכל. להודיע שאחר המות תבוא הדבקות הנפשיי. והיה מזבח העול' רבוע לרמוז להרכבת הד' יסודות שהם סבות ההפסד. והיה נחשת ולא זהב לפי שענינו השחת' וכליון והיה לו מכבר מעשה רשת לפי שהמו' הוא רשת פרוש' על כל החיים כמו שזכרתי כל זה למעלה והיה נבוב לחות לפי שענינו העולם הזה הם כוזבי' יחשוב אד' שיש בהם קייו' כפי הנרא' מהם והם נבוכי' בוקי' ומבולקי' מבפני'. והיה לו כבש סמוך אליו לפי שהמות יכבוש בני אדם כלם. ולא היו עולים במעלו' על המזבח לפי שאין שלטון ולא מעלה ביום המות. ואמנם הכיור היה לרמוז שהנה יזכה האדם למעלת החכמ' העושר והכבוד שנרמזו בשולחן ובמנו' ולהשארת הנפשיי שנרמז במזבח הקטרת באמצעו' המדו' המשובחות והטהרה והרחיצ' מהמדות מגונות. ומפני ששלמות המדו' הוא היות' כפי התור' ולשם מצו' ולא באופן אחר לכן היו נותני' בכיור מים לרמוז לתור' להגיד כי היא אשר תגביל המדות המשובחו' ותסיר המגונות. ומכונות הכיור היו רמז לתכונות נרמזי' שהם גדרים למדות ולכך עשה שע"ה במכונות מסגרו' לרמוז אל הסייגי' שיעש' האדם להדריך חומרו ולהשוות מזגו באופן ראוי. הלא כתבתי לך דעתי ומחשבתי ברמזי המשכן וכליו ועליך להוסיף תכמה ודעת כהנה וכהנה. ואני בפירושי לספר מלכים כתבתי בפי' הבחינה הזאת עם דברים אחרים מתיחסים למקום ההוא ונחזור עתה לפי' פסוקי הפרשה על דרך הפשט: