זֹ֥את הָֽיְתָה־לִּ֑י כִּ֖י פִקֻּדֶ֣יךָ נָצָֽרְתִּי׃
רמב"ן
איש האלהים להגיד כי ברכתו מקויימת כי איש האלהים היה ותפלת ישרים רצונו והנה יקרא הכתוב למשה רבינו איש האלהים וכן שאר הנביאים ואליהו וזולתם ולא יאמר הכתוב איש ה' אבל יאמר משה עבד ה' (דברים ל״ד:ה׳) והטעם ידוע לכל משכיל וכן על דרך האמת וזאת היא הברכה כי מאת ה' היתה זאת (תהלים קיח כג) וכן ביעקב נאמר (בראשית מט כח) וזאת אשר דבר להם אביהם זאת הברכה הוא שאמר דוד (תהלים קיט נו) זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי ירמוז לציון עיר דוד כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם והמשכיל יבין ולזה הסוד נתכוונו רבותינו במדרש שאמרו (בראשית רבה ק׳:י״ב) וזאת אשר דבר להם אביהם עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל כיון שעמד משה רבינו פתח להם בוזאת הברכה מאותו מקום שפסק להם אביהם הוי וזאת אשר דבר להם אביהם אמר להם הברכות הללו אימתי מגיעות אתכם משעה שתקבלו את התורה שכתוב בה וזאת התורה וגו' כי המלה הזאת תרמוז לברכה שהיא התורה והיא הברית דכתיב (בראשית יז י) זאת בריתי וכבר הזכרתי זה (ויקרא טז ג):
רקנאטי
רק וגו' ולא ירבה לו נשים וגו'. יש לדעת ולהתבונן כי המדה אשר בה המלך מתנהג היא המלכות כענין שנאמר בי מלכים ימלוכו (משלי ח טו) וכבר ידעת ענין דוד ושלמה שנאמר עליהם זאת היתה לי (תהלים קיט נו). וכתיב ויי' נתן חכמה לשלמה (מלכים א' ה כו). וזהו הרמוז בפסוק שלאחר זה והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו כמו שנפרש בגזירת האל. גם ידעת כי המדה הנזכרת שואבת מזרועות עולם מצד החסד חסד ורחמים ומן הגבורה ההפך אמנם עיקר קבלתה היא מן האש הגדולה כענין שנאמר עליה לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (משלי לא כא) וכתיב ממשבצות זהב לבושה (תהלים מה יד). ובעבור כי המדה הזאת גוברת על המלך והוא צריך להתנהג בה הזהירנו יתעלה שהמלך לא ידבק לגמרי בפעולות הנשפעות מן המדה ההיא אשר בהתרחק החסד ממנה אכלה ומחתה פיה וגו' (משלי ל כ'). ועל כן הוזהר המלך מרבוי הנשים ומריבוי הסוסים לבלתי ישיב העם למדוה מצרים הרעים אשר לא ידעת. ואלו האזהרות לא הוזהר מהם רק המלך לבדו מן הטעם שכתבתי והרבה זמן הייתי נבוך על שלמה המלך ע"ה שכתוב בו ויחכם מכל האדם ואהוב מאלהיו (מלכים א' ה יא) איך נאבדו ממנו זוהרי החכמות השכליות כי לעת זקנתו נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים וכתיב וילך שלמה אחרי עשתרות אלהי צידונים ואחרי מלכום שיקוץ עמונים (מלכים א' יא ה) מה שאינו ראוי לשופטים שהם בלא דעת ובלא תבונה וכל ספר משלי מלא אזהרות לבלתי יסת אדם אחרי הנשים ואיך נכשל בו חכם הרזים כמוהו. ובהתבונני על המבוכה הזאת כי היו לו אלף נשים נכריות הוסר מסוה מעל פני כי אמרו בעלי הקבלה האמתית כי סכום מדרגות הטומאה שנשפעו באילן העליון בסבת זוהמת הנחש הם אלף כחות ונקראים נשים נכריות ושלמה המלך ע"ה בהיותו קשור באילן ההוא ברוב חכמתו להבחין זוהרי החכמה ולהשלים ענין סוד האילן נמשך אחריהן לדעתן להכיר ולהשלים המדרגה וזהו שאמר וילך שלמה אחרי עשתרות אלהי צדונים ולא כתב ויעבוד שלמה אלא וילך הלך לתור ולבקש ולחפש ענין תשלום החכמה דבר על בוריו עד שנמשך אחר זה יותר מדי צרכו והיה לו אשם מאת השם יתעלה כי מצוה היא לדעת ולבקש אותו הענין ולהבחין בין טוב לרע אבל לא להדבק בו. דוגמא זו היה חטא נח שנאמר וישת מן היין וישכר וכבר פירשתי:
בן יהוידע
מָקוֹם יֵשׁ בָּרֹאשׁ שֶׁרָאוּי לְהַנִּיחַ בּוֹ שְׁתֵּי תְּפִלִּין. יש להקשות והלא לפי דברי רבינו האר"י ז"ל וז"ח גם הראשונים מימות משה רבינו ע"ה היו מניחין שני זוגות כסדר רש"י וכסדר רבנו תם ובודאי דוד המלך ע"ה היה עושה כן, ולהכי עדיין תקשי והא בעי להניח שתי תפלין? ונראה לי בס"ד דלא היו לובשים שתי תפילין אלא רק בשעת תפלת שחרית אבל כל היום היו לובשים סדר רבנו תם דוקא וכמו מנהג רבינו האר"י ז"ל בכל יום במנחה.
ומה שאמר 'עֵדוּת הִיא לְבֵית דָּוִד' נראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב (תהלים קיח, כב) 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים' היא העטרה שהיה בה אבן יקרה ששוה ככר זהב ולכך קראה על שם האבן שבה דבתחלה מאסו הבונים החכמים משום דהיתה איסור הנאה אך אחר כך בא אתי הגתי ובטלה ואז 'הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה' בראש דוד המלך ע"ה ובאמת 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת' בדרך נס הנעשה על ידי שם הוי־ה ברוך הוא יען 'הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ' שנמצא בה דבר פלא שהיה לובשה במקום תפילין והולמתו כדי שיהיה גם זה עדות למלכות בית דוד.
ובזה יובן (זכריה ד, ז) 'וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה' היא אבן הנזכר שתהיה עטרה למלך המשיח ואז 'תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ' חן מצד הגשמיות שבה שהיתה יקרה מאד וחן מצד הרוחניות שבה שהולמת ראש הלובש אותה בדרך נס.
ומה שאמר בִּשְׂכַר שֶׁ'פִּקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי', 'זֹאת הָיְתָה לִי' לְעֵדוּת צריך להבין מאי תליא הא בהא ולמה עשה הקדוש ברוך הוא עדות זו באותה עטרה שלקח משלל בני עמון? ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש רבה כששלח דוד המלך ע"ה את יואב למלחמה על עמון ועל מואב הוציאו לו אפיסטולי שלהם דכתיב אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב (דברים ב, ט) וכן נמי בבני עמון והלך דוד המלך ע"ה בכבודו אצל הסנהדרין ותבע שהם פרצו את הגדר דכתיב וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם וכו' (במדבר כב, ה).
וכתבו התוספות שדוד המלך ע"ה עיקר סמיכות שלו הוא על פסוק דשופטים דעגלון מלך מואב נלחם בישראל ויך בהם (שופטים ג, יג) אלא שהיה מהדר על פסוק מן התורה גם כן.
נמצא מה שהכה דוד המלך ע"ה בעמון ומואב לא עבר על מצות התורה ח"ו אלא כדין עשה ועל פי הסנהדרין עשה מפני שהם פרצו תחלה והכו בישראל גם בני עמון וכנזכר בנביאים לכך עשה לו הקדוש ברוך הוא נס גדול באותה עטרה של שלל בני עמון להורות ששמר מצות השם יתברך ולא עבר על דברי ה' ולזה אמר בִּשְׂכַר שֶׁ'פִּקּוּדֶיךָ' שצוית על עמון ומואב 'נָצָרְתִּי' 'זֹאת הָיְתָה לִי' לְעֵדוּת (תהלים קיט, נו).
ועוד נראה לי בס"ד הכונה עדות היתה לי בזאת העטרה שנעשה הנס בה במקום תפילין של ראש שיש בו שני שינין של ז' וויהן כנגד חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] ששם סוד בת שבע וזאת לי לעדות 'כִּי פִּקּוּדֶיךָ' נָצָרְתִּי' כשלקחתי בת שבע שהיתה גרושה ואפילו תשעים יום של הבחנה הוה לה וכנזכר בריש זוהר בראשית.
ומה שאמר 'עֵדוּת הִיא לְבֵית דָּוִד' נראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב (תהלים קיח, כב) 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים' היא העטרה שהיה בה אבן יקרה ששוה ככר זהב ולכך קראה על שם האבן שבה דבתחלה מאסו הבונים החכמים משום דהיתה איסור הנאה אך אחר כך בא אתי הגתי ובטלה ואז 'הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה' בראש דוד המלך ע"ה ובאמת 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת' בדרך נס הנעשה על ידי שם הוי־ה ברוך הוא יען 'הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ' שנמצא בה דבר פלא שהיה לובשה במקום תפילין והולמתו כדי שיהיה גם זה עדות למלכות בית דוד.
ובזה יובן (זכריה ד, ז) 'וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה' היא אבן הנזכר שתהיה עטרה למלך המשיח ואז 'תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ' חן מצד הגשמיות שבה שהיתה יקרה מאד וחן מצד הרוחניות שבה שהולמת ראש הלובש אותה בדרך נס.
ומה שאמר בִּשְׂכַר שֶׁ'פִּקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי', 'זֹאת הָיְתָה לִי' לְעֵדוּת צריך להבין מאי תליא הא בהא ולמה עשה הקדוש ברוך הוא עדות זו באותה עטרה שלקח משלל בני עמון? ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש רבה כששלח דוד המלך ע"ה את יואב למלחמה על עמון ועל מואב הוציאו לו אפיסטולי שלהם דכתיב אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב (דברים ב, ט) וכן נמי בבני עמון והלך דוד המלך ע"ה בכבודו אצל הסנהדרין ותבע שהם פרצו את הגדר דכתיב וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם וכו' (במדבר כב, ה).
וכתבו התוספות שדוד המלך ע"ה עיקר סמיכות שלו הוא על פסוק דשופטים דעגלון מלך מואב נלחם בישראל ויך בהם (שופטים ג, יג) אלא שהיה מהדר על פסוק מן התורה גם כן.
נמצא מה שהכה דוד המלך ע"ה בעמון ומואב לא עבר על מצות התורה ח"ו אלא כדין עשה ועל פי הסנהדרין עשה מפני שהם פרצו תחלה והכו בישראל גם בני עמון וכנזכר בנביאים לכך עשה לו הקדוש ברוך הוא נס גדול באותה עטרה של שלל בני עמון להורות ששמר מצות השם יתברך ולא עבר על דברי ה' ולזה אמר בִּשְׂכַר שֶׁ'פִּקּוּדֶיךָ' שצוית על עמון ומואב 'נָצָרְתִּי' 'זֹאת הָיְתָה לִי' לְעֵדוּת (תהלים קיט, נו).
ועוד נראה לי בס"ד הכונה עדות היתה לי בזאת העטרה שנעשה הנס בה במקום תפילין של ראש שיש בו שני שינין של ז' וויהן כנגד חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] ששם סוד בת שבע וזאת לי לעדות 'כִּי פִּקּוּדֶיךָ' נָצָרְתִּי' כשלקחתי בת שבע שהיתה גרושה ואפילו תשעים יום של הבחנה הוה לה וכנזכר בריש זוהר בראשית.