פרשנות מצטטת על תהילים קיט:עא

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. מַה שֶּׁהִתְחִיל הַתּוֹרָה בְּבֵי״ת, לְפִי שֶׁבְּכָל סֵפֶר קֹהֶלֶת מְדַמֶּה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ הַתּוֹרָה לַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁאֵין מַהֲלָכָהּ כִּי אִם בְּשָׁלֹשׁ רוּחוֹת, כְּצוּרַת הַבֵּי״ת הַפְּתוּחָה לַצָּפוֹן, וּנְתִינָתָהּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה שֶׁפָּנָיו כַּחַמָּה. וְאוּלַי הַטַּעַם שֶׁלְּפִי שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע הַמִּתְנַגֵּד אֶל הַתּוֹרָה בָּא מִצָּפוֹן וְהוּא פּוֹרֵץ גֶּדֶר הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב:כ) ״וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם״, וְכֵן הַזָּהָב אֲשֶׁר מִצָּפוֹן יֶאֱתֶה מִתְנַגֵּד אֶל הַתּוֹרָה, וְעַל הָרֹב הֵם בּוֹרְחִים זֶה מִזֶּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט:עא) ״טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ״. וְאֵין כָּאן מְקוֹמוֹ לְדַבֵּר מִזֶּה יוֹתֵר. וְיִתָּכֵן לְפָרֵשׁ עוֹד עַל דֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט:א) ״חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ״, עַל כֵּן הִתְחִיל חָכְמַת הַתּוֹרָה בְּבֵי״ת, כִּי הִיא גְּבֶרֶת הַבַּיִת הַכְּלָלִי.

ואמנם בהתר השאלה הי"ב אומר שהכתוב בא במקום הזה להודיע מה שקרה בעליית משה להר מהשגת הזקנים וישיבתו שמה כל הזמן ההוא ומה עשה בענין שליחות המלאך שנאמר לו ולהודיע כי הארבעים ימים נמנו משעלה להר שישב בפרישות ששת ימים ונקרא ביום הז' ועמד עוד בהר שלשה ושלשים יום. אבל מה שקרה לו בהר לא נזכר כאן ובא אחר זה בסדר כי תשא ובסדר והיה עקב שכל הימים אשר ישב בהר לחם לא אכל ומים לא שתה. והיה הנה הגבול הזה לשתי סבות. הא' כי להיות הכוונה בישיבתו שמה להחליש כחות הגוף ולהפסיד תאוותיו והכנע החומר שלו לממשלת השכל כדי שלא יהיה מונע הדבקות האלהי. לכן היה מחסדו יתברך להעמידו מבלי מאכל ומשתה כדי שהמזון התמידי לא יחזק כחות גופו. והסבה הב' היא לפי שהדבקות וההשגה שזכה בה משה רבינו עליו השלום בימים ההם היתה כלה מתאחדת ומדובקת כל הארבעים יום מבלי הפסק כלל. ואם היה אוכל ושותה היה מפסיק התבודדותו והשגתו כי בהשתמש הנפש בכלים הגשמיים לא תוכל להתעסק במושכלות. הרי שהמאכל והמשתה היה מעיק ומונע לדבקות גם כי האכילה תחייב השינה ויציאת המותרות ותצטרך אל הטיול אשר כל זה ממה שימנע ההתבודדות ויפסיק הדבקות וההשגה. ולכן הגדיל השם לעשות עמו שלחם לא אכל ומים לא שתה כמאמר המשורר (תהילים קי״ט:ע״א) טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך:

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י: ״וַיַּסַּע״ – הִסִּיעָם בְּעַל כָּרְחָם, לְפִי שֶׁלֹּא רָצוּ לִפְרֹשׁ מִן בִּזַּת הַיָּם, וְהָיָה מֹשֶׁה מִתְיָרֵא פֶּן רִבּוּי הָעֹשֶׁר יְבִיאֵם לִידֵי חֵטְא, וּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל יוֹכִיחַ, כִּי רֹב זָהָב שֶׁהוּשְׁפַּע לָהֶם הָיָה סִבַּת עֲשִׂיָּתוֹ. עַל כֵּן הִסִּיעָם בְּעַל כָּרְחָם. וְעוֹד חָשַׁב מֹשֶׁה שֶׁרִבּוּי הָעֹשֶׁר יִהְיֶה סִבָּה לְשֶׁלֹּא יִהְיוּ רְאוּיִין לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, כִּי הַתּוֹרָה וְהָעֹשֶׁר בּוֹרְחִים זֶה מִזֶּה, וְהֵם כְּצָרוֹת זוֹ לָזוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קיט עא) ״טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ״. עַל כֵּן הִסִּיעָם בְּעַל כָּרְחָם.