כָּל־מִצְוֺתֶ֥יךָ אֱמוּנָ֑ה שֶׁ֖קֶר רְדָפ֣וּנִי עָזְרֵֽנִי׃
רקנאטי
לא תחמוד בית רעך וגו'. זאת היא חתימת עשרת הדברות וכך חתמה כנסת ישראל של מעלה בשבחו של הקב"ה שנאמר וכלו מחמדים (שה"ש ה טז) גם רמוז בבית רעך ובאשת רעך לכנסת ישראל. והזהיר שלא יחמוד יפיה להפרידה מן הבנין ועל כן היא עשירית לעשרת הדברות כי היא עשירית לבנין. ואמרו רבותינו ז"ל כי נכללו במצוה הזאת כל המצות שנאמר כל מצותיך אמונה (תהלים קיט פו). והנה עשרת הדברות מתחילות בא' ומסיימות בך'. סימן לדבר א"ך טוב לישראל (תהלים עג א). ואך בגימטריא אהיה והוא טוב לישראל ומלא רחמים. אלהים טוב לברי לבב שאינן יראים ממדת הדין. ומהמספר הזה תבין מאמר רבותינו ז"ל כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה כי סוד הקדושה הוא סוד אחדות העשר ספירות זו בזו ולכך אין לפחות מעשרה. ובמסכת כלים מנו עשרה קדושות בארץ ישראל זו לפנים מזו. גם עשר שמות שאינן נמחקין לרמוז על הענין הנכבד הזה. ויש לך לשאול מפני מה מכל תרי"ג מצות נבחרו אלו הי' מצות יותר מכולם. גם מפני מה באלו העשר יש בהם שלש מצות עשה ושבע מצות לא תעשה. ועל השאלה הראשונה יש להשיב על דרך הפשט כי באלו העשרה כלולין כל התרי"ג מצות כמו שכתב רבינו סעדיה ז"ל בפירושו מספר היצירה. אמנם על דרך הקבלה יש לך לדעת כי אלו העשר מצות רומזים לעשר מאמרות כמו שנרמוז. ועל כן יש בהן שלש מצות עשה ושבע מצות לא תעשה כמו שרמזתי לך בסוד שבעת ימי בראשית שלא היו אלא ז' כי הג' ראשונות אין שם יום נתפש בהם וכנגדן השלשה מאמרות הראשונות שהם בראשית ויאמר אלהים יהי אור ויאמר אלהים יקוו המים והבן. כי הג' שהם מצות עשה הם אנכי כבד וזכור ובהן נכללו כל ההוויות וייחודן כי דיבור אנכי כנגד המוח שהוא מקור הכל לכך הקדימו. דבור זכור כנגד הלב. וידעת כי הלב והמוח ראשים באדם העליון כמו שנרמוז בסוד התפילין בגזירת האל. כבוד אב ואם רומז לייחוד הכל. ועל כן נבחרו הג' אלה להיותן מצות עשה. ושבע הנשארים הם מצות לא תעשה ונבחרו משאר מצות לא תעשה כי הם פוגמים בצורה העליונה. כי לא יהיה לך הוא הפך היחוד השני לא תשא שהוא נרגן מפריד אלוף כמה דאת אמר הוצאתיה נאם יי' ובאה אל בית הגנב וכו' (זכריה ה ד'). השלישי לא תרצח שהוא פוסל מטבעו של מלך בידיו שהם ידי עשו. הרביעית לא תנאף כנגד ואת ברית אלהיה שכחה (משלי ב יז). החמישית לא תגנוב כמו שרמזתי. הששית לא תענה. השביעית לא תחמוד וכבר רמזתי סודם:
מקור מים חיים
ובס' דגל מחנה אפרים ר"פ עקב כתב וז"ל, כלל גדול לעבודת הבורא ברוך הוא העיקר הוא ההאמונה, ועל זה היה מזהיר אדוני אבי זקיני זללה"ה, וזהו שורש לכל התורה והעבודה, וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים קי״ט:פ״ו) כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני, כי עיקר המצוה הוא האמונה להאמין בה', ומי שהוא מאמין בה' יכול להתפלל בכל יום, כי אם הוא מאמין שהשם יתברך הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, הוא בל יום בריה חדשה, וכל העולמות הם בריאה חדשה, וצריך להתפלל וליתן שבח והודיה למי שברא הכל וגם ברא אותו, ולהתפלל על נפשו ונפש אשתו ובניו, על פרנסתו וכל טוב, ואם אינו מאמין באמונה שלימה שהקדוש ברוך הוא מחדש בכל יום מעשה בראשית, התפלה והמצוות נעשין אצלו כדבר ישן ורגיל, ונמאס אצלו לדבר דברים אחדים בכל יום ויום, וזהו שאמר אדוני אבי זקיני זללה"ה על פסוק (תהילים ע״א:ט׳) אל תשליכני לעת זקנה, פירוש שיזקין הדבר אצלו [עיין זה לעיל בפ' נח עמוד התפלה אות ס"ו] כי כמו שהזקנה גורם חלישות בכל אברי האדם מחמת שתש כחותיו ולחלוחית, ומרוצת הדמים המחיה את האדם, כמו כן ברוחניות שדבר ישן וזקן אין לו בו תענוג וחיות גדול, ולא כן דבר חדש, וזהו (תנחומא פ' תבא סי' א') בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כי חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג׳:כ״ג) פירוש כי על ידי שחדשים לבקרים, היינו שאתה מחדש בכל יום מעשה בראשית, ועל ידי זה רבה אמונתך, נמצא עיקר כל התפלה והמצווה הוא האמונה, עד כאן לשונו.
אברבנאל
אמר יצחק. הגדר אשר נתן הרב כאן לאמונה אינו מחוור אצלי לפי ששם אמונה כפי המדקדקים יאמר בפנים מתחלפים. א', מלשון גידול כאשר ישא האומן את היונק (במדבר י"א י"ב) על צד תאמנה (ישעיה ס' ד') ותשאהו אומנתו (שמואל ב' ד' ד'), פסו אמונים מבני אדם (תהלים י"ב ב'). ואל האומנים אחאב (מלכים ב' י' א'). ב', מלשון אמת בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב ז'), ויאמנו דבריכם (בראשית מ"ב כ'), וגם אמנה אחותי (שם כ' י"ב). ג', מלשון קיום כדוד נאמן (שמואל א' כ"ב י"ד), קריה נאמנה (ישעיה א' כ"א), בנים לא אמון בם (דברים ל"ב כ'). ד', מלשון אומנות חורש ואומן, מעשה ידי אמן (שיר השירים ז' א'), ה', הוא קנין בנפש חזק הנקרא אמונה, והאמין בה' (בראשית ט"ו ו'), ויאמינו בה' (שמות י"ד כ"א), דרך אמונה בחרתי (תהלים קי"ט ל'), עצות מרחוק אמונה אומן (ישעיה כ"ה א'). וידוע שהרב כשדבר בזה הפרק באמונה לא היה הכוונה על אחד מהשתופים הד', כי אם על הה' מהאמונה אשר היא יסוד התורה ועיקרה, וכפי מה שגדרה הרב יתחייב שיהיה ענין האמונה בענין ההשגה והידיעה בשכל, שכל אחד נתלה בציור השכלי בהתחזקותו ואמותו, שלא ישער דחיה ומקום ספק עליו. ואני לא מצאתי בכתבי הקדש שתאמר אמונה על הדבר המושג במחשבה ועיון, ושתהיה שם נרדף לידיעה או להשגה, אבל כפי הוראת הכתובים אומר אני שהאמונה כפי השתוף הזה תגזור ד' ענינים. הא', שתהיה מקובלת ולא מושגת בחקירה ועיון, אמר באברהם והאמין בה' ומרע"ה אמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי (שמות ד' א'), וכתיב וגם בך יאמינו לעולם (שם י"ט ט'), לפי שתמיד תגזור האמונה קבלת הדעת ההוא מאחד נותן ומלמד אותו, ואמר כל מצותיך אמונה (תהלים קי"ט פ"ו) ר"ל שהם מקובלות אצלו. ומזאת הבחינה תאמר אמונה על הגידול שהוא השתוף הא' אשר כרתי, לפי שהמלמד הוא האומן את המקבל במה שיאמין. ומזאת הבחינה ג"כ יאמר על הפועל אומן שהוא כמו נותן הקבלה ועושה מלאכת האמונה במקבל אותה. הענין השני שתגזור האמונה הוא שתהיה התחלתה אם בנבואה ואם בנפלאות, לא בטענה וראיות שכליות, כי אז תקרא ידיעה ומושכל או חכמה לא אמונה, אמר והיה אם לא יאמינו וגו' לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון (שמות ד' ח') ועל הים נאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שם י"ד כ"א) כי מפאת הנסים האמינו, וישעיהו אמר אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן, ר"ל אודה הנסים, הענין השלישי שתגזור האמונה הוא שתהיה אמתית קיימת, ואם אינה כן לא תקרא אמונה כי אם מחשבה כוזבת או ספק, אבל אמונה לא קראה הכתוב בשום מקום אם לא הוא דעת המקובל לאדם האמתי מצד עצמו, וצדקו דברי החכם שספר הנרבוני בפירוש שהיה לועג מהדורש שדרש שהאמונה ממנה אמתית וממנה בלתי אמתית, כי ראוי היה ללעוג עליו אם היה הדרוש על מה תאמר אמונה בכתבי הקודש, והנרבוני החזיק בדברי הדורש וטען עם דברי הרב בפרק הזה, ואין ספק שאמרו הרב כן, אבל חוץ מכבוד חכמתו ותורתו של הרב המורה. כי הנה בכתבי הקדש לא יאמר שם אמונה על מה שהוא חושב, ומזאת הבחינה היה שיאמר אמונה על האמת ועל הקיום כמו שזכרתי למעלה בשתופים. ואפשר שלכן אמר דוד אמונה בחרתי (תהלים קי"ט ל') לומר שהם אמת בעצמם, ואמר (בפסוק שלפניו) דרך שקר הסר ממני או דרך אמונה בחרתי. הנה באר שהאמונה היא סותרת לשקר והפכה, ואמר באמונתך ענני בצדקתך (שם קמ"ג א'). הענין הד' שתגזור שם אמונה מהשתוף, והמובן הזה הוא שלא תאמר כי אם בפנות ודברים האלהיים, כי אף שישמע האדם ויקבל מציאות החמר הראשון ועניינו, לא יקרא זה אמונה כי אם דעת או מושכל או קבלה, אבל אמונה לא יאמר כי אם על הדעת המקובל שהיה השגתו בנבואה או על פי המופת הנסיי והוא אמתי קיים מהדברים והפנות האלהיות. אמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' (שמות ד' ל"א) ואמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ר"ל שהאמינו בנבואתו, וכן וגם בך יאמינו לעולם, בתורתך שלמדת אותם, שהיא התורה האלהית. הנה בארבעת התנאים האלה תהיה האמונה, אמונה אלהית, שהיא כפי השתוף והמובן האחרון, ואין ספק שתצטרך הציור כמ"ש הרב, אבל לא לבד עם הציור והתחזקות תהיה אמונה אם לא יתחברו אליה ארבעת התנאים האלה, והוא מה שרציתי לבאר פה: