מָֽה־אָהַ֥בְתִּי תוֹרָתֶ֑ךָ כָּל־הַ֝יּ֗וֹם הִ֣יא שִׂיחָתִֽי׃
אברבנאל
הסבה הראשונה היא שיעזוב האדם מצות השם יתברך ולא ישמרם מתוך שנאה ומאוס שימאס בתורה ובמצותיה. וכמו שאמר (פ' שלח) עד אנה ינאצוני העם הזה. ואמרו ויאמר לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו שהיו בועטים במצות מפני המאוס והשנאה עד שמפני זה אמר המשורר (תהילים קי״ט:צ״ז) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. וכדי להסיר הסבה הזאת באה פרשת היחוד באמרו שמע ישראל ה' אלהינו וגו'. ואהבת את ה' אלהיך וגו'. וראוי שנסתכל עוד בשלשה שמות שבאו בכתוב הזה והם ה' אלהינו ה'. ולמה נשנה שם בן ארבע אותיות שנזכר שני פעמים. והנראה לי בו הוא שאנחנו נבחין בשכלנו ודעתנו האלוה יתברך בשלש בחינות:
רבנו בחיי
וע"ד הפשט זכור את יום השבת שנזכור תמיד בכל יום השבת שלא נשכחהו ושלא יתחלף לנו בשאר ימים, כי כשנזכור אותו תמיד נזכור מעשה בראשית בכל עת וזה פנה גדולה באמונה, כי מתוך החדוש יתבאר ענין ההשגחה והנבואה ואמתת העונש והשכר. ואמר לקדשו שנזכיר קדושתו שיהיה בעינינו קדוש ושנפנה מחשבותינו בו מעסקי הגוף ושנתעסק בו בדרכי הש"י שהוא עסקי הנפש כי נתחייבנו ללכת בו אל הנביאים ואל החכמים שבכל דור ודור לבקש תורה מפיהם לשמוע דברי הש"י וכענין שאמרו רז"ל (מלכים ב ד׳:כ״ג) מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל. וכן אמר דוד (תהילים קי״ט:צ״ז) כל היום היא שיחתי היה לו לומר בכל יום אלא שרומז על היום המיוחד הוא השבת שהיה מתענג בו בעסק התורה כל היום. ומפני קדושת יום השבת קראו הנביא עונג שנאמר (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג כלומר עונג הנפש כי המשכילים ויראי ה' מתענגים בו בעסקי הנפש ונפשם השכלית תתעדן עדון שכלי וחשקה בהשגת השי"ת חשק הצמא למים, כענין שכתוב (תהילים מ״ב:ג׳) צמאה נפשי לאלהים לאל חי.
ראש דוד
ו) וקרוב לזה אפשר במה שפירש הרב הגדול שארינו מהר"י זאבי זלה"ה הא דתנן כל שיראת חטאו קודמת לחכמה חכמתו מתקיימת שדקדק דהול"ל כל שיראת חטא קודמת לחכמה החכמה מתקיימת וכלישנא דקרא ראשית חכמה יראת ה' ואמאי נקט בכינוי, ותו דמאי פסקא והרי דואג ואחיתופל היו גדולים בתורה כמשז"ל ולא קדמה אליהם יראה וכן עינינו הרואות בכל דור ודור המצא ימצא תלמידי חכמים שאינם הגונים, וניחא ליה להרב ז"ל במה שאמר המגיד למרן זצ"ל דזימנין דמשכחת דהחריף לפום חורפא קולט מהאויר מה שאמר החכם בביתו ובחומותיו אחר יגיעתו בעיון נמרץ ואחר שכבר הוא המוציא לאור הדבר ההוא החריף קולטו מהאויר אבל להוציא לאור מה שקבל מהר סיני מפקנא לית ליה אלא כשקדמה לו היראה, ודואג ואחיתופל ודכוותיהו קולטים חכמות בחוץ שנאמרו אך מה שקבלו מסיני לא ידעו ולא יבינו כי לא קדם להם היראה והיינו דדייק חכמתו בכינוי דאם לא קדם לו יראת חטא חכמתו דייקא חלק נשמתו בתורה אינה מתקיימת כי אין בו כח להוציאה לאור זהו תורף דבריו. ועל פי זה אפשר לפרש כונת הכתוב (תהילים קי״ט:צ״ז-צ״ח) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי, וידוע אשר כתב הרמב"ם שהשקידה והחשק הן סיבות עצמיות להשיג המבוקש, וז"ש מה אהבתי תורתך וגדל חשק נפשי מאהבה אשר אהבה ועלז בה וגם כל היום היא שיחתי כי שוקד אני בשקידה רבה, והנה השתי דברים המשיגים החכמה איתנהו בי ולכן מאויבי תחכמני מצותיך יותר מאויבי דואג ואחיתופל תחכמני מצותיך ונתן טעם כי לעולם היא לי כלומר התורה שלי שעל ידי שאני ירא שמים כל מה שאני מחדש הוא לי מנת חלקי ואין לזרים אתי, משא"כ דואג ואחיתופל אויבי כי כל חכמתם ותורתם מאחרים ובחורפתם קולטים מהאויר, וז"ש וישמרך מן החטא ואז בהיותך משומר ובא מכל חטא יאר ה' פניו אליך בתורה אליך דייקא להוציא חלק תורתך לאור, וז"ש אליך כי לא מחכמת אחרים ואם חכמת חכמת לך לגלות חלקך מסיני בעזר משדי, וזהו יאר ה' פניו אליך בתורה יערה עליך רוח ממרום לחדש בתורה חידושים השייכים אליך וזה בהיותך נקי מחטא וירא אלהים אתה.