נִשְׁבַּ֥עְתִּי וָאֲקַיֵּ֑מָה לִ֝שְׁמֹ֗ר מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ׃
עיקר תוספות יום טוב
והא דכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ההיא לזרוזי נפשיה בעלמא שכבר הם מחוייבים לקיום את המצוה או שלא לעבור על ל"ת שרי לי' למנדר ועל זה שנו חכמים נדרים סייג לפרישות. הר"ם והרא"ש:
תוספות יום טוב
כנררי כשרים. כתב הר"ב שהכשרים יראים שלא לעבור בבל תאחר. פירש שהנדר הוא הרי עלי כדמסיק הר"ב וכיון שכן אפילו כשהוא בפתח העזרה אין נודרין דהא איכא חששא שמא תמות והוא חייב באחריות ואתי לידי תקלה בבל תאחר. תוספות בד"ה כהלל הזקן. ומ"ש הר"ב ונזהרין שלא להוציא שבועה מפיהם והא דכתיב (תהילים קי״ט:ק״ו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ההוא לזרוזי נפשיה בעלמא שכבר הם מחוייבים לקיים את המצוה וכדי לזרז עצמו לקיים המצוה או שלא לעבור על לא תעשה שרי ליה למנדר ועל זה שנו נדרים סייג לפרישות. בפסקי הרא"ש וכ"כ הרמב"ם בסוף הלכות נדרים. ועיין מ"ש במ"ג פרק דלקמן:
אור החיים
וּבְדֶרֶךְ רֶמֶז יִתְבָּאֵר אָמְרוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר, עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ רַזַ״ל (במדבר רבה כב:א) וְזֶה לְשׁוֹנָם: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּנְדָרִים, אֶלֶף עֲיָירוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי וְכוּ׳, הֲרֵי שֶׁהֲגַם שֶׁהָיוּ מְקַיְּמִין שְׁבוּעָתָן נֶעֶנְשׁוּ. וְאָמַר הַכָּתוּב כָּאן כִּי יֵשׁ נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת שֶׁצִּוָּה ה׳ אוֹתָם, וְהוּא אָמְרוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר – אֵין ״לֵאמֹר״ אֶלָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת (סנהדרין נו:), פֵּרוּשׁ לַחֲשַׁשׁ הָעֲרָיוֹת – ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר״ וְגוֹ׳. וְדִקְדֵּק לוֹמַר אִישׁ לִרְמֹז לְתִגְבֹּרֶת נִגּוּד הַתַּאֲוָה, כְּאָמְרָם זַ״ל (רות רבה פ״ו) בְּפָסוּק ״חַי ה׳ שִׁכְבִי״ וְגוֹ׳ שֶׁנִּשְׁבַּע לְיִצְרוֹ, וְכֵן אָמְרוּ (חגיגה י.) בְּפָסוּק ״נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר״ וְגוֹ׳ כִּי מִצְוָה לִשָּׁבַע לְיִצְרוֹ.