פרשנות מצטטת על תהילים קכה:ד

דבור הראשון אנכי, דע כי כל המצות הם על שני דרכים, והדרך הראשון מצות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת והם רבים, ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שקול הדעת, על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם כי הם נטועים בשקול הדעת, ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע, והם ששמר אברהם עם מצות האחרות נוספות והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת, ומי שאין לו דעת אין לו תורה, והדרך השנית מצות הנעלמות ואינן מפורשות למה צוו, וחלילה חלילה שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת שקול הדעת, רק אנחנו חייבים לשמור כל אשר צונו השם, בין שנגלה לנו הסוד, בין שלא נגלה, ואם מצאנו אחת מהן מכחשת שקול הדעת אינו נכון שנאמין בו, כי הוא כמשמעו, רק בספרי חכמינו ז"ל נבקש מה טעמו אם היא על דרך משל, ואם לא מצאנו זה כתוב נבקש אנחנו ונחפש בכל יכלתנו, אולי נוכל לתקן אותה, ואם לא יכלנו נניחה כאשר היא, ונודה שלא ידענו מה היה, כמו ומלתם את ערלת לבבכם (דבר' י טז), וכי הוא צונו שנרצחנו כאכזרי, וידענו דעת ברורה כי כל המצות שאינם חייבים משקול הדעת, סוד אחד יש לכל אחד מהן, ואם נעלם ממנו והעד על זה, כי כתוב במקצתם למה צוו, כמו השבת שהוא זכר למעשה בראשית, וחג המצות למען תזכור (דבר' טז ג), ואהבתם את הגר כי גרים הייתם (שם י יט) והכלאים פן תקדש (שם כב ט) ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם (שם יז טז) וכן לא ירבה לו נשים, והזכיר למה, ולא יסור לבבו (שם שם יז) ולא שהיא מצוה בפני עצמה כאשר הוא כתוב בהלכות שמעון בן קיירא וטעם "וקרא בו" (שם שם יט) לבלתי רום לבבו מאחיו (שם שם כ), ופרשת "הקהל" למען ילמדו (שם לא יב), ורבות מצות ככה, אם כן יוכל המשכיל שהשם פקח עיניו לדעת מדברי תורה סוד כל המצות, וכל המצות על ג' דברים, האחת מצות הלב, והב' מצות הלשון, והג' מצות עשה, ומצות הלב על שני דרכים מצות עשה ומצות לא תעשה, והנה מצות עשה ואהבת את ה' אלהיך (דבר' יא, א) ולדבקה בו, וליראה את השם הנכבד (שם כח נח), ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח) ומצות לא תעשה לא תשנא את אחיך בלבבך, ולא תקום ולא תטור (שם שם יז יח), גם מצות הלשון עשה ולא תעשה, עשה כמו ק"ש וברכת המזון, וברכת כהנים גם וידוי מעשר ורבים ככה, ומצות לא תעשה, לא תענה ברעך (פ' טז) אלהים לא תקלל (למטה כב כז) לא תקלל חרש (ויקרא יט יד), ומצות עשה ולא תעשה במעשה הם רבים, ואין צורך להזכירם, ומצות הלב הם העקרים הנכבדים על כולם ורבים חשבו כי אין עון במחשבת הלב, רק בדברי עו"ג ובאמת כי היא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות, רק היא כנגד כולם והלא יראו כתוב, שש הנה שנא השם (משלי ו טז) ושם כתוב לב חורש מחשבות און (שם שם יח) וכתיב, הטיבות כי היה עם לבבך (דה"ב ו ח) הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם (תה' קכה ד) והיה לבבכם שלם (מ"א ח סא) אני ה' חוקר לב (ירמי' יז י) וה' יראה ללבב (ש"א טז ז), והנה זה הדבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים אחריו, והוא קרוב ממצות הלב, וטעם זה הדבור שיאמין, ותהיה אמונת לבו בלי ספק, כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא הוא לבדו אלהיו:

כָּל יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל – מַגִּיד שֶׁאֵין יוֹצֵא לַצָּבָא פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה. ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ - כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים לְקוּסְטִינָר: אֲרֵם רֵישֵׁיהּ דְּדֵין, לְשׁוֹן רַשִׁ״י. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַטַּעַם בָּזֶה בַּעֲבוּר שֶׁאֵינוֹ חָזָק לַמִּלְחָמָה בְּפָחוֹת מֵעֶשְׂרִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (אבות ה׳ כ״א): בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדוֹף. אֲבָל יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה פֵּרוּשׁ כָּל יוֹצֵא צָבָא – כָּל הַיּוֹצְאִים לְהִקָּהֵל בָּעֵדָה, כִּי הַנְּעָרִים לֹא יִקָּהֲלוּ בְּתוֹךְ הָעָם, כִּי כָל אֲסִיפַת עַם תִּקָּרֵא "צָבָא". וְכֵן ״לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד״ (במדבר ח׳:כ״ד), ״יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבוֹדָה״ (שם פסוק כה), ״בְּמַרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ״ (שמות ל״ח ח׳), וְכֵן ״צְבָא הַשָּׁמַיִם״ (מלכים א׳ כ״ב י״ט), ״וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי״ (ישעיהו מ״ה י״ב). וּלְכָךְ יְפָרֵשׁ בְּאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה ״מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה״ (במדבר ל״א:י״ד), ״וְהִתְיַחֲשָׂם בַּצָּבָא בַּמִּלְחָמָה״ (דה״י א׳ ז׳ מ׳). וְאָמַר כָּאן כָּל יוֹצֵא צָבָא כְּדֶרֶךְ ״כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ״ (בראשית ל״ד כ״ד). וְאָמַר ״לְצִבְאוֹתָם״ שֶׁהֵם צְבָאוֹת רַבּוֹת, כִּי כָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט צָבָא גָּדוֹל. וְהַלָּשׁוֹן שֶׁכָּתַב רַשִׁ״י: כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים לְקוּסְטִינָר אֲרֵם רֵישֵׁיהּ דִּפְלָן - לֹא נִתְבָּרֵר לִי לָמָּה דָּרְשׁוּ אוֹתוֹ לִגְנַאי. אִם מִפְּנֵי שֶׁמֵּתוּ בַמִּדְבָּר, וּבְמַטֵּה לֵוִי אָמַר "פְּקֹד" (במדבר ג׳:ט״ו) לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ בִּכְלַל גְּזֵרָה, וַהֲלֹא בְּמִנְיָן שֵׁנִי שֶׁל בָּאֵי הָאָרֶץ נֶאֱמַר כֵּן ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר כ״ו:ב׳)! אֲבָל בַּהַגָּדָה שֶׁל וַיִּקְרָא רַבָּה דּוֹרֵשׁ לְשֶׁבַח: אֵין ״שְׂאוּ״ אֶלָּא לְשׁוֹן גְּדֻלָּה, כְּמוֹ דִּכְתִיב ״יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ״ (בראשית מ׳ י״ג). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: נָתַתִּי לָכֶם תִּלּוּי רֹאשׁ וְדִמִּיתִי אֶתְכֶם לִי, כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִי תִּלּוּי רֹאשׁ עַל כָּל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א׳ כ״ט י״א) ״לְךָ ה׳ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכָל לְרֹאשׁ״, אַף לָכֶם עָשִׂיתִי תִּלּוּי רֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ״ (תהלים קמ״ח י״ד), וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וּנְתָנְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ״ (דברים כ״ח א׳). וְשׁוּב מָצָאתִי בְּמִדְבַּר סִינַי רַבָּה (במדבר רבה א׳:ט׳) שֶׁאָמְרוּ: אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אָמַר רַבִּי אִידִי: מַאי דִּכְתִיב בְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״? רוֹמְמוּ אֶת רֹאשׁ, גַּדְּלוּ אֶת רֹאשׁ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לְקוּסְטִינָר: ״סַב רֵישֵׁיהּ דִּפְלָן״. כָּאן נָתַן רֶמֶז לְמֹשֶׁה "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ" – שֶׁאִם יִזְכּוּ יַעֲלוּ לִגְדֻלָּה, כְּמָה דִּכְתִיב ״יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ״, וְאִם לֹא יִזְכּוּ יָמוּתוּ כֻּלָּם, כְּמָה דִּכְתִיב ״יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ״ (בראשית מ׳ י״ט). וְהִנֵּה הַלָּשׁוֹן כְּפִי הַכַּוָּנָה יִתְפָּרֵשׁ בְּטוֹבָה לַטּוֹבִים, וְכֵיוָן שֶׁהוּא לְשׁוֹן גְּדֻלָּה וְנֶאֱמַר כֵּן בַּמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן, אָמַר כֵּן בַּמִּנְיָן הַשֵּׁנִי:

ועוד יש בפרשה זו אזהרה לאדם שישא אשה מבנות משפחתו ושידבק בקרובותיו, כי כן עשה אברהם שנאמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק. וכן עמרם שכתוב בו (שמות ב א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. כי כשהבריות מזדווגות כל אחד ואחד אל מינו השלום מתקיים ומתרבה בעולם, ואם אולי ישא אשה למטה ממדרגתו יהיה לבו גס עליה ויגיע לו קלון, גם אם ישאנה למעלה ממדרגתו תתגאה עליו וכל ימיהם יעמדו בקטטה ומריבה. וכבר המשילו רז"ל המשפחות הדבקות זו עם זו שכולם מתאימות במעלה שוה, משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל. וכשאחת הגונה והאחרת לא כן, אמר המשל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור אינו מתקבל. ועל כן ראוי לאדם שישא אשה לשם שמים, הטובים ידבקו בטובים והרעים לא יוכלו להדבק רק עם הרעים, כי כל אחד הולך אחר מינו והדומה לו, שהרי הטובים מואסים את הרעים ועל כן תבא המריבה בחבורם, כי אין השלום מתקיים אלא כשהם מזדווגים כל אחד ואחד אל מינו, וזהו שכתוב (תהילים קכ״ה:ד׳) הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם, קרא הכתוב המזדווגים אלו עם אלו אשר כוונתם לשם שמים טובים וישרים, והגיד הכתוב כי כשהטובים דבקים עם הישרים, והמטים עקלקלותם עם פועלי האון, אז יהיה שלום על ישראל.