פרשנות מצטטת על תהילים קכה:ה

ובגד כלאים שעטנז למה נאמר לפי שנאמר (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן תלמוד לומר בגד מנין לרבות את הלבדים תלמוד לומר שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:י״ט) ואינו נכון בעיני שהלבדים אין איסורם מדברי תורה אלא מדברי סופרים שאינן אלא שוע בלבד וכך שנינו (כלאים פ"ט מ"ט) הלבדים אסורין מפני שהן שוע ובגמרא אמרו (נדה סא) ואימא או שוע או טווי או נוז והעלו והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים (פרק ד יח) אין לי אלא בגד ומנין לרבות הלבדים תלמוד לומר שעטנז בא לרבות הדברים שאינן בגד מ"לא תלבש שעטנז" שלא הוזכר בגד והמדרש הוא עיקר שאפילו דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה וכיוצא בזה ובלבד שיהא שוע וטווי ונוז ותפס לו הלבדים לאסמכתא בעלמא שהם אסורים מדבריהם ואינן בגד וכן מה שפירש הרב בשוע שהוא דבר הנמלל ושזור זה עם זה וכפירוש הזה כתב עוד בפירושיו בגמרא (יבמות ה נדה סא) כבר השיבו עליו שאין פירושו עולה ממה שאמרו (מנחות לט) שמע מינה קשר העליון בציצית דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור והנה גלו לנו שהבגד שהוא מין פשתים ונקשור בו ציצית של צמר בשני קשרים הוא כלאים מן התורה אע"פ שאינו נמלל ושזור זה עם זה אבל הענין כך הוא שאמר הכתוב "ובגד כלאים שעטנז" לומר שכל בגד הנעשה מחוט שהוא שוע וטווי ושזור לא נלבש אותו כלאים שהוא ערובים ובמשנה תורה (דברים כב יא) הוסיף לבאר שלא נלבש שוע טווי ונוז מצמר ופשתים שיהיו "יחדו" כלומר מחוברים יחד בשתי תכיפות לומר שהצמר והפשתים שכל מין מהם שוע טווי ונוז בפני עצמו לא נחברם יחדו כי "יחדו" הוא הכלאים כמו שאמר (דברים כב י) לא תחרוש בשור ובחמור יחדו כלומר קשורים ומחוברים והחבור בבגדים בשתי תכיפות כי מלשון "יחדו" למדו כן כי שתי תכיפות הן חבור ומשם למדו שהכלאים אסורין אע"פ שאינן בגד אלא אפילו בקולע החוטין מעשה עבות ועושה מהן אבנטים אף על פי שאינו ארוג וכענין ששנינו (כלאים פ"ט מ"ט) לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו ולשון "נוז" מלה מקוצרת בתיבה המורכבת הזאת כמו הטווי שאין ממנו בה אלא הטי"ת וענינה לפי דעתי נלוז מלשון תועבת ה' נלוז (משלי ג לב) מטה ומעקם דרכיו ונלוזים במעגלותם (שם ב טו) פתלתולים ומטים כי כן הדבר השזור פתול ומעוקם וכמו ששנינו (כלאים פ"ט מ"ח) רבי שמעון אומר נלוז ומליז אביו שבשמים עליו מטה השם הנכבד מדרכי רחמיו עליו כענין שנאמר ועם עקש תתפתל (תהלים יח כז) ובלשון חכמים משמשין בו בקוצר לבן מלכים שנוז לבו עליו ונטל את הצפורן לחתור על אביו (שמו"ר לז ב) שנטה לבו לדרך רעה ומזה אמרו בתלמוד סנהדרין (מא) מנזייתיה דמר לא אמרי ביה ולא מידי כלומר אם היית רוצה להתעקם ולהטות הדברים לא היינו יודעים לנגדך כלום נזייתיה כמו נלזייתיה כלומר הטייתו וזהו האמת והנכון בענין הזה ולפיכך הוצרך להתיר כלאים בציצית אע"פ שאין הציצית ארוג ואינו בגד וזהו דין תורה אבל חכמים אסרו אפילו מה שאינו עשוי אלא באחד מהם או שוע או טווי או נוז ולפיכך שנינו (כלאים ט ט) הלבדים אסורין מפני שהן שועים פיף של צמר בשל פשתן אסורין מפני שהן חוגרין בארוג והכל מדרבנן וטעם כלאי הבגדים להרחיק התערובות במינין ואסר הרגילים להעשות מהן בגד והרב אמר במורה הנבוכים (ג לז) טעם השעטנז מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרי בעלי הכשפים שבהם היו עושים כל מעשיהם ואמר שמצא זה כתוב בספריהם ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאד שיפעלו בו פעולותם הידועות לעבודה זרה ולשדים תרחיק אותו התורה מכל אדם כי התורה תבא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם:

לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב. יִתְבָּאֵר עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (רעיא מהימנא ח״ג רעה) שֶׁאָמְרוּ כִּי עַל יְדֵי חֵטְא הָאָדָם נִרְשָׁם רֹשֶׁם כֹּחַ הָרַע בָּאֵבָר שֶׁבּוֹ עֲשָׂאוֹ, וְהִיא בְּחִינַת הַפְּגָם הַמֻּזְכֶּרֶת בְּדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וּפֵרוּשׁ ״אָוֶן״ הוּא כֹּחַ הָרַע הַנִּמְשָׁךְ מֵהָעֲבֵרָה, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (משלי ל:כ) ״לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן״, וּכְתִיב (תהלים קכה:ה) ״יוֹלִיכֵם ה׳ אֶת פּוֹעֲלֵי הָאָוֶן״. וְלָזֶה אָמַר לֹא הִבִּיט אָוֶן שֶׁהוּא רֹשֶׁם הַמִּפְעָל הָרַע אֵינוֹ אֲפִלּוּ בְּיַעֲקֹב שֶׁהֵן הֲמוֹן הָעָם שֶׁיִּתְכַּנּוּ בְּשֵׁם יַעֲקֹב, שֶׁכֻּלָּם נִשְׁמָרִים מֵעֲשׂוֹת רַע. וַהֲגַם שֶׁיִּטְעוּ מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל אֵינוֹ נִקְבָּע בְּנַפְשָׁם הָאָוֶן שֶׁהוּא חֵלֶק הָרַע, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (שיר השירים ד:ז) ״כֻּלָּךְ יָפָה וּמוּם אֵין בָּךְ״, פֵּרוּשׁ שֶׁאֵין הַחֵטְא עוֹשֶׂה בּוֹ מוּם קָבוּעַ אֶלָּא לִכְלוּךְ הָעוֹבֵר עַל יְדֵי רְחִיצָה וַהֲדָחָה, וּכְמוֹ שֶׁרָמְזוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שיר השירים רבה) בְּמַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה״ יְעֻיַּן שָׁם. וְאָמְרוֹ וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, פֵּרוּשׁ, אֲפִלּוּ פְּגָם שֶׁצָּרִיךְ עָמָל לְהַעֲבִירוֹ אֵינוֹ בְּאוֹתָם שֶׁנִּקְרָאִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם הַצַּדִּיקִים.

לו אמר רבי יהושע בן לוי כל המספר אחר מטתן של ת"ח נופל בגיהנם שנא' (תהלים קכה) והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון :