פרשנות מצטטת על תהילים קכז:ג

וידבר י"י אל משה לאמר. אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'. מכאן אמרו רבותינו ז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכו'. ואם נאמר כי הטפה הבאה באחרונה היא המתגברת אם כן הראשונה היא הכנה אל האחרונה כמו השדה חרושה לזרוע בו והאחרונה היא הזרע. וכן נראה מדברי החכם רבי עזרא ז"ל שכתב חמשה דמים הם שמראיהם נוטה לאודם. והיו החכמים הבקיאין מכירין במראה אם מן המקום שחזקתן מן השמאל. והוא דם הבא מן החדר וכו' וטהור וטמא כפלים בנקבה מן הזכר. וכן הדין כי הזכר בא מתגבורת טפת הזכר שיזריע לובן אחר שתזריע הנקבה אודם ולובן טפת הזכר הבאה באחרונה מתגברת על טפת הנקבה שכבר נחלש כחה ויולדת זכר ואין הטומאה נמשכת כל כך. כי הזכר רוב הרכבתו הטפה הבא מצד ימין. אבל יולדת נקבה היא כשהזכר מזריע תחלה והנקבה באחרונה ומתגברת טפת הנקבה ולכך הטומאה נמשכת כפלים מפני התגבורת ההוא הבא מצד שמאל עכ"ל ומדברי הרב רבי אלעזר מורמשא נראה הפך שכתב הדבר תלוי בתאוה האיש מתאוה לנקבה והאשה מתאוה לזכר כשהוא מזריע תחלה יולדת מה שנתאוה והנקבה מתאוה לזכר לכך כשהזריעה תחלה יולדת זכר. נראה מדבריו שהטפה הראשונה מתגברת. סימן לשתי דעות אלו עילאה גבר תתאה גבר ונראה לי להכריע כדעת הראשון ממה שאמרו רז"ל הרוצה שיהיו כל בניו זכרים יבעול וישנה ועוד אמרו הנה נחלת י"י בנים שכר פרי הבטן (תהלים קכז ג'). בשכר שמשהין הצדיקים עצמן על בטן האשה הויין להו בנים זכרים והטעם שיזריעו באחרונה. אמנם בירושלמי מצאתי סיוע לדברי הרב רבי אלעזר אמרו שם בפסוק אשה כי תזריע לשני ציורים זה צד דמותו של זה וזה צד דמותו של זה לעולם הזכר מן האשה ונקבה מן האיש מנין ובתואל ילד את רבקה. ואת דינה בתו ושם בת אשר סרח. זכר מן האשה מנין ואשתו היהודיה ילדה את ירד וגו' (ד"ה א' ד חי). פלגשו ושמה ראומה ותלד וגו'. אשה כי תזריע וילדה זכר א"ר אבן לית ספרא דמספר לגרמיה. וטעם המילה להיותה בשמיני פירשתיו וטעם לדם טהור נרמז לי בספר הזוהר (אדרא רבא קמ"ג א') אמרו שם בענין לידת קין והבל וכד נפיק דא קין מסטרא דנוקבא נפיק תקיף קשייא. <תרגום - וכשיצא קין זה מצד הנוקבא יצא חזק וקשה>. תקיף בדינוי קשייא בדינוי. <חזק בדיניו קשה בדיניו>. כיון דנפק אתחלשת ואתבסמת. <כיון שיצא קין ממנה נחלשה ונתבשמה>. בתר דא נפיק אחרא בסימא יתיר. <אחר זה ילדה נשמה אחרת שהיא מתוקה יותר>. וכבר ידעת טעם איסור הנדה ותראה כי אותו הכח גובר עליה בעת הלידה והם חבלי יולדה ועל כן באים מיד ימי הטומאה ואחר הסרת הכח ההוא מתחלש עד שאין שם טומאה זהו טעם לדברי רז"ל מעיין אחד והתורה טמאתו והתורה טהרתו והבן זה. אמנם למספר ל"ג לא מצאתי בו טעם. ואני נ"ח (אולי נחמה) מצאתי בספר הזוהר (תזריע מ"ג ב) וז"ל וכמה אלף ורבון נפקי בזימנא חדא לעלמא. <תרגום - וכמה אלפים ורבבות נשמות יוצאות בפעם אחת לעולם>. ומן יומא דאפקת לון לא אקרון נפשן עד דאישתרשן בגופא. <ומיום שהוציאה אותם אינן נקראות נפשות עד שנשרשים בגוף>. וכמה הוא. <וכמה הוא>. לל"ג ימים. <ל"ג ימים>. הה"ד ושלשים יום ושלשת ימים וגו' עכ"ל. <היינו שכתוב "ושלשים יום ושלשת ימים">. אמנם רז"ל אמרו שרמז לל"ג דורות שמאברהם אבינו ע"ה עד חורבן הבית ואף כי דבריהם דברי אלהים חיים והרמז נאה אינו מספיק לטעם פשט המצוה עד יערה עלינו רוח ממרום:

וע"ד חכמת הטבע אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, כי כשהאשה משתוקקת לבעלה ומתחממת בחשקו כל רצונה ומחשבתה עליו ומציירת צורתו בלבה, ומתוך אותו חשק ממהרת ומזרעת תחלה ובכח אותה המחשבה המצויירת בלבה תלד זכר שכנגד לבה ועיניה, וזהו ענין המקלות ליעקב אבינו, שהיה עושה בהן ציורין והצאן כשהיו מתחממות היו מתעברות דוגמת אותן הצורות שהיו רואות בשעת תשמיש, ונשתוו בזה זכרים ונקבות. והוא הדין במין האדם, וכל שכן הוא, שהרי אם במין הבהמי יש לו כח בציור המחשבה על אחת כמה וכמה במין השכלי, וכבר הזכרתי זה בענין המקלות. ומי שהוא יכול לכבוש את יצרו ומשהה את עצמו כדי שתזרע היא תחלה קבל שכרו כי היא יולדת זכר מן הטעם הזה, וזהו שדרשו רז"ל בפסוק (תהילים קכ״ז:ג׳) הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן, אלו המשהין את עצמם על הבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה ויולדות זכר, וזהו שכר פרי הבטן.

ההיא דאמרינן (תהלים קכז) (נדה דף עא.) הנה נחלת ה' בנים וגו' א"ר חמא בר חנינא בשכר שמשהין עצמן על הבטן בשעת ביאה כדי שיזרעו נשותיהן תהלה הקב"ה נותן להן בשכרן בנים וכגון הא דאמר רב חמא (שם דף יז.) ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהם ביום וכו' וכגון הא דתנו רבנן (גיטין דף ע.) הבא מבית הכסא אל ישמש מטתו עד שישהא שיעור חצי מיל מפני ששד של בית הכסא מלוהו ואם שמש הויין לו בנים נכפין וכגון הא דאמרינן הכא (דף יח:) והזרתם את בני ישראל מטומאתם אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן:

פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי. זַרְעִי. כְּמוֹ "נַחֲלַת ה' בָּנִים". לָתֵת פְּגַם בְּזַרְעִי, שֶׁנֶּאֱמַר, "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי". וְטָעָה בְּ"עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית":