פרשנות מצטטת על תהילים קלא:ב

וידוע כי בטחונו של אדם מתחלק על שמונה חלקים. האחד הוא בתחילת תולדתו בוטח על שדי אמו מפני שהחלב מזונו וחיותו, וכענין שכתוב (תהילים כ״ב:י׳) מבטיחי על שדי אמי. והשני הוא שבוטח אחר כך על אמו להאכילו מה שיערב לו ולהטעימו המתוק לחכו, וכענין שאמר דוד ע"ה (תהילים קל״א:ב׳) אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו. יאמר דוד ע"ה שהיה משוה ומדמה נפשו בבטחון ה' יתברך כגמול הבוטח על אמו. השלישי הוא שבוטח על אביו כי אחר שיגדל ותפקחנה עיני שכלו מעט יראה כי הוא ואמו תלוים על אביו, ואביו הוא עיקר ואז יתלה בטחונו באביו. הרביעי הוא שיבטח על כחו כאשר יגדל יותר וילמד אי זו מלאכה שתהיה באשר יוכל להתפרנס אז יסיר בטחונו מאביו וישים בטחונו בכחו ותחבולותיו. החמישי הוא שיבטח בהקב"ה כאשר יגדל יותר ויתחזק שכלו, ומתוך שיראה שאין כחו ותחבולותיו כלום ויראה חסרון הבריות ופחיתותם וצרכם הגדול לחסדיו יתעלה, אז יסיר בטחונו אשר היה לו בכחו וישים בטחונו בהקב"ה בענינים שאין בידו כח ותחבולה להפיק אותם. כענין צורך גשמים בזמן הזריעה, או אם ילך בים והים הולך וסוער, או במדבר חיות ולסטים, או בישוב והדבר היה בארץ. וכל הענינים האלו וכיוצא בהן שאין לו כח ותחבולה להמלט ישים בטחונו בהקב"ה, ומדרגה זו במדת הבטחון היא טובה אבל אין לה שלמות מפני שהוא כענין שאמר הנביא ע"ה (ירמיהו ב׳:כ״ז) ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו. הששי הוא שיבטח בהקב"ה אפילו בדברים שיש לו בהן כח וקצת תחבולה, כגון מי שאפשר לו להתפרנס בסבת מלאכה כבדה שהיא מיגעת הבשר ומחזיר בטחונו להקב"ה שיפרנסהו בענין שיהיה נקל יותר. השביעי הוא שיבטח בהקב"ה בכל הסבות כולם בין שתהיה הסבה קשה או קלה. השמיני הוא שיבטח בהקב"ה בכל לבו ולא יתלה מחשבתו לסבה מן הסבות רק שירצה במה שהוא רצון הקב"ה, כלומר במה שהוא בריא או חולה עשיר או עני חפשי או אסור בבית האסורים. וכיון שרצון הקב"ה שיהיה לו אחד מן המאורעות והיסורין ההם והוא חפץ לדכאו בהם יש לו לחפוץ בזה ואין לו לבקש סבה, כי אם הוא משתדל ומבקש סבה שינצל מן המאורע ההוא שהוא בו, משים חלק אחד מלבו בבטחון אותה סבה ואיננו בוטח בהקב"ה בטחון שלם בכל לבו, ומי שהוא שלם במדת הבטחון יש עליו לבטוח בהקב"ה בכל לבו שהוא יתעלה בעל הסבות כולן יזמין אליו הסבות כפי מה שיצטרך. כן כתב הרב הגדול החסיד ר' בחיי בן פקודה ז"ל בספר חובת הלבבות שחבר.

ובזה פירשו כת הקודמין מאמר הגבר הוקם על (תהילים קל״א:ב׳) לא גבה לבי וכו' אם לא שויתי ודוממתי וכו' דמאמר אם לא שויתי צריך ביאור, אמנם להיות שלמות הענוה מדת הנשתוון מצינו דדוד הע"ה שמר בלבו דברי שמעי וציוה את שלמה כי לא ינקהו (מלכים א' ב') ונמצא דבפרט זה לא שמר מדת הנשתוון אך זכה להיות מהנעלבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, וז"ש לא גבה לבי וכו' דקרי בחיל היותו עניו ושפל בעיניו וחש שיאמרו אפס כי לא תהיה תפארתך בענוה דעינינו הרואות דנקיט בלב ענין שמעי ואין זה מדת הנשתוון, וז"ש אם לא שויתי דלא זכיתי למדת הנשתוון והקפדתי על שמעי מ"מ ודוממתי וזה מעלה גדולה להיות מהנעלבים שומעים חרפתם ואינם משיבים ואני זכיתי בה אלו דבריהם ז"ל, ועל פי זה אפשר לומר דרך רמז בבריתא דפטום הקטרת תניא ר' נתן אומר כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים פטמה לחצאין כשרה לשליש ולרביע לא שמענו, ודרך רמז אפשר לפרש כי הנה כבר כתבנו דשלמות הענוה הוא דיזכה למדת הנשתוון היקבע אדם בלבו השפלות עד אשר באמת בקירות לבו המכבדו והמחרפו שקולים הם ואם לא יזכה לזה גם מדת הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים גדולה היא כמשז"ל (גיטין ל"ו:), אך כי יחם לבבו אם ענה יענה למחרפו רק אשר לא יענה כאשר בלבבו והוא ירה החצ"י להעבירו וישאיר אחריו דברים שבלב לפום חורפ"א צערא דגופא זו מדה שאינה מדה עיילוה למערתא דחסידי ולא קבלוה, וכתב הרב החסיד מהר"א הלוי שנלמוד מדת הענוה מהעפר שכל זמן שהוא גס אינו מועיל והיותר דק הוא יותר טוב לכל מלאכה, וז"ש כשהוא שוחק הדור אתם ראו הדק היטב שלהיותו דק הוא טוב ומזה נלמוד הענוה כמדובר, אך בזאת שיהיה שוה היטב להדק כלומר כאשר ייטב לכם ויכבדו אתכם יהיה שוה לכאשר יחרפו אתכם באופן שהיטב הדק בחדא מחתא שקולין יהיו מפני שהקול הזה המחרף אתכם יפה לבשמים וכשם שהבשמים מכשירי אוכל נפש כן אם יחרף צר הוא מכשיר הנפש, פטמה לחצאין כלומר אם לא זכה אדם לזה אלא מדה זו פטמה לחצאין דלעולם הוא מרגיש אך שומע ואינו משיב והוא מהנעלבים וכו', כשרה גם מדה זו טובה וחשובה, אך לשליש ולרביע כלומר אם ישיב למחרפו קצת לשליש ולרביע והיה הנשאר ישים לפיו מחסום זו לא שמענו שהיא מדה טובה ויהללוה בשערים.