פרשנות מצטטת על תהילים קלו:א

סדר ההגדה שהתקינו לומר אחר הסעודה
ולפי שלא זכיתי לחדש דבר על הסדר שלאחר הסעודה אלא על מזמור הנקרא הלל הגדול הייתי נדון בעצמי אם אחברנו עם ההגדה או לאו. אחר כך אמרתי הואיל והוא מעין המאורע אודה ה' בכל לבי ואספרה חסדיו כי מעולם המה:
הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. המזמור הזה קראוהו חכמים הלל הגדול לפי שבו מהללי' השי"ת שזן ופרנס והעמיד העולם בתורת חסד עשרים וששה דורות מיום שנברא העולם עד שניתנה תורה. כי בדין היה שיחזירהו לתהו ובהו מיד שחטא אדה"ר וקין והואיל ויציאת מצרים עיקרה היתה כדי לקבל התורה שנ' בהוציאך את העם ממצרי' תעבדון את האלקים על ההר הזה. וכל עצמו של ההלול הזה הוא מהחסד שעשה לקיים העולם בלי תורה. ואנו עסוקים עכשיו להללו ולשבחו על שהוציאנו משם דבר בעתו הוא להללו בהלל גדול זה.
ואולם ראוי לשים לב מה ענין תהלות אלו עם העשרי' וששה דורות. שאם בשביל שמספרם שוה. אף אני אומר שהם כ"ו דורות שמפרץ עד צדקיהו שהוא ית' השגיח עליהם בתורת חסד. ולא שפך חמתו עליהם להשליכם מעל פניו הגם כי ממרים היו את דברו מיום שמתו השבטים שעל כן התחילו המצרי' לשעבדם. ובכל דור ודור הכעיסו לפניו ית'.
אמנם הם אמת ודבריה' אמת ואין לזוז מדבריה' כי סוד ה' ליראיו ובריתו להודיע'. דאין לומר בזה שרוח הקדש מלתו על לשונו של דוד היה בשביל הדורות שמפרץ עד צדקיהו שאם כן אז היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. ויותר חסד היה מאז והלאה על כי לא עשה בהם כלה. ולפיכך שפיר מצו למימר שהם כנגד הכ"ו דורות שלא היה בהם תורה. כי מאז והלאה לא הוצרך לחסד כי התורה היא היתה המקיימת העולם.
ולפי שחסדים רבים עשה הוא ית' בעולם מלבד אלו המפורשים בכתובים כגון ירידת המן והבאר ועל כלם נתינת התורה. ראוי לתת טעם למה לקח אלו יותר מאחרים. נ"ל לומר שכל פסוק ופסוק מאלו הוא מכוין אל דור אחד מהכ"ו דורות ההם שקדמו לתורה. וכונת דהע"ה היתה לשבח ולהלל אותו ית' גם בשם האומה ישראלית. ולהודות לשמו בשביל החסדים שעשה להם. והתחיל מבריאת העולם כי בשבילם נברא שנא' בראשית ב"א בשביל ישראל שנקראו ראשית ברא וכו'. וסבל את העולם כ"ו דורות כלם בלתי ראוים. הואיל ובסופם עתידים היו לבא ישראל לקבל התורה. והפסוק הא' הוא כנגד דורו של אדם. ואמר הודו לה' כי טוב. כי כן הוא הודה אל ה' שמחל לו עונו וכן אמרו במדרש שהשבת הגין עליו שלא יומת ובא לזמר ליום השבת וז"ש מזמור שיר ליום השבת ואמר לו השבת טוב להודות לה' וכן עשה. ועוד אמרו במדרש הודו לה' כי טוב. הודו למי שגובה חובתו של אדם בטובתו העשיר בשורו. העני בשיו. יתום בביצתו. אלמנה בתרנגולתה. העשיר היה אדה"ר שהיה בו כח לסבול העונש שנתן לו. כי אסטניס היה מעונג בתפנוקי מלכין בג"ע. ויצא משם לעבוד את האדמה בידיו ולטרוח כמה טרחות קודם שיאכל ופלא הוא שלא מת. אלא שהיה בו כח לעמוד ביסורין אלו וע"כ נקרא עשיר בשורו שהקריב שור פר מקרין מפריס.

אז ישיר משה: קצת מן החוקרים בדורנו (De Wette, Nachtigall ואחרים) עשו השירה הזאת מאוחרת בזמן הרבה למשה, ותחלה אמרו כי לא יתכן שיחברֶהָ פתאום באותו שעה, וזה (גם אם נאמר כי משה מלבו אמרה להודות לה' על התשועה הגדולה שעשה לעמו) לא יקשה עלינו כלל, אחרי שאין השירה הזאת (וכן כל שירי המקרא) אסורה בכבלי המשקל והחרוז, אלא כולה דבור חפשי, אשר לכל אשר יהיה שמה רוח המשורר והֶמית נפשו ללכך ילך, וכאשר מצאנו יעקב ומשה בעת מותם אמרו ברכותם, וכן דוד אמר כמה מזמורים בהיות רוחו מטורפת בברחו מפני שאול ואבשלום. ועוד הקשו ממה שנזכר בשירה בית המקדש (תביאמו ותטעמו וגו'), והם לא ראו כי מחשבת משה בהוציאו את העם ממצרים היה בלא ספק שייראו את ה' ויעשו לו מקדש; גם הקשו איך יתכן כי בשעה קלה ילמדו כל ישראל את השירה הזאת עד שיוכלו לשורר אותה, וזה אמת; אמנם כבר נחלקו רז"ל (סוטה ט' ב') כיצד שרו על הים, ולבי אומר כי משה אמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, וישראל ענו סוס ורוכבו רמה בים, משה אמר עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, וישראל ענו סוס ורוכבו רמה בים, וכן אחר כל פסוק ופסוק (ולפעמים אחר חצי פסוק) לא ענו ישראל אלא המלות האלה סוס ורוכבו רמה בים; ונקל היה לעם ללמוד ארבע תיבות הללו על פה; ודוגמא לזה מצאנו מזמור הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (תהלים קל"ו) מלות כי לעולם חסדו כפולות בכל פסוק ופסוק, וכן בשירת דבורה נ"ל כי העם היו עונים אחר כל פסוק ופסוק ברכו ה', וכן שירת דוד לפי מהדורא תנינא שהוא הנסח אשר בס' תהלים שנראה שנתקן לשורר בו בבהמ"ק אומר אני שהיו עונים אחר כל פסוק ופסוק: ארחמך ה' חזקי, ומזה נמשך לשלשת השירות האלה מה שהן כתובות בצורה מיוחדת אריח ע"ג לבנה ולבנה ע"ג אריח, לזכר כי מתחלה נכתבו תחת כל פסוק ופסוק המלות שהיו עונים כגון

ובמדרש הזכיר כאן ארבע חיות אלה בארבעה פסוקים, כל חיה וחיה בפסוק בפני עצמו, לרמוז על ארבע מלכיות שהיו בזמנים חלוקים כל אחד ואחד גלות בפני עצמו. ודרשו רז"ל את הגמל זו מלכות בבל, שנאמר (תהילים קל״ז:ח׳) בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. את השפן, זו יון שבטלה התורה מפי הנביאים, שנאמר (עמוס ח׳:י״א) הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה', וכתיב (שם) ונעו מים עד ים. ואת הארנבת זו מדי, שעשתה את ישראל פאה והפקר להשמיד להרוג ולאבד, וכן שם אשת תלמי הארנבת שמה. ואת החזיר. זו מלכות גלות הרביעי, שנאמר (תהילים פ׳:י״ד) יכרסמנה חזיר מיער. אבל במשנה תורה בסדר ראה הזכיר שלשתן בפסוק אחד הוא שכתוב (דברים י״ד:ז׳) את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה וגו', והזכיר הרביעי בפסוק מפני עצמו, הוא שכתוב ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה, והיה זה לרמוז כי השלש גליות אע"פ שהיו זמניהם חלוקים היו כאלו הם מחוברים לפי שזמנם מועט וקצר, אבל הגלות הרביעי הזכירו בפני עצמו בין בפרשה זו בין במשנה תורה, להורות כי הוא גלות ארוך בפני עצמו ושקול כנגד כולם, וכנגד ארבע מלכיות הללו הזכיר דוד המלך ע"ה ארבע פעמים הודאה במזמור הנקרא הלל הגדול. הזכיר תחלה (תהילים קל״ו:א׳) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, על מלכות בבל, והזכיר שנית הודו לאלהי האלהים, על מלכות יון, והזכיר שלישית הודו לאדני האדונים, על מלכות מדי. והזכיר שלשה הודו רצופין כנגד שלש חיות שהזכיר משה ביחד, והזכיר בפסוק אחרון מן המזמור הודו לאל השמים, כנגד מלכות אדום, ולפי שראה ברוח הקדש ישועה והצלה לישראל מכולן לכך נתן הודאה כנגד כולן, והזכיר בהודאה זו השמים מפני שבגאולה זו ישמחו השמים ותגל הארץ.